כמה תובנות שהצטברו אצלי בעקבות בר המצוה שזכיתי לערוך לבני. חלקן כלליות, חלקן אופיניות דוקא לבעלי תשובה. בתקוה שיהיה לתועלת.
רוממות המעמד
טרדות החיים מאד מעודדות אותנו לנסות להמעיט מהבלגן שסביב המעמד, אבל לדעתי זו טעות גדולה. צריך לזכור שחתן בר המצוה הוא בסך הכל ילד, שעומד רגע לפני הגיל בו אישיותו תתחיל להתעצב, וכדאי מאד להשאיר לו זכרונות חיוביים מאד, של רבנים, מחנכים, משפחה וחברים, שיבואו ויברכו אותו בלב אוהב, שיגדל לתורה ולמעשים טובים.
ולכן כדאי לייקר ולרומם את המעמד. יש כאן שלושה טקסים: הנחת התפילין, העליה לתורה בשבת, וטקס בר המצוה (יש מנהגים שונים לגבי מה קודם למה, אם העליה לתורה נעשית בשבת שלפני או בשבת שאחרי).
כל אחד מהארועים האלה מקבל פנים אחרות לגמרי אם עושים אותו בהכנה ראויה. לימוד של המשמעות הרוחנית (יש כיום ספרי קיצור רבים, בכל תחום, גם בתחומי בר-מצוה), ואז לימוד משותף עם הילד. זו עת רצון בה הילד מוכן להקשיב, ואפשר 'על הדרך' לחדד אצלו נקודות שהוא יזכור לכל החיים.
גם הדברים החיצוניים, התפאורה, יש לה משקל גדול מאד בזכרון שלנו. לפעמים פרטים קטנים עושים את כל ההבדל. הבת שלי טענה שהדבר שהכי זכור לה מהערב זה שעשו לה תסרוקת מעוצבת… זה לא דבר שצריך לזלזל בו – באמת לפעמים דברים קטנים שכאלה גורמים לייקר ולהעריך בצורה שונה את הארוע.
הנחת התפילין
כדאי להפוך את הילד לשותף בכל תהליך ההכנה, ההכנסה לבתים. ללמוד יחדיו את ההלכות. את הנחת התפילין הראשונה אפשר לעשות במקום מרגש (בכותל המערבי, מירון וכו') ובפורום משפחתי יותר רחב.
טקס בר – המצוה
למרות הרצון הטבעי שלא להכביד על אנשים, כדאי להבין שאסור שהילד ירגיש שהוא קיבל ארוע עלוב, זו עלולה להיות צלקת לכל החיים. כדאי לחשוב מראש על המוזמנים ולהכין רשימה מסודרת – לא ברגע האחרון. זה יצמצם את האפשרות לפספס כאלה שעלולים להיעלב שלא הוזמנו.
עם כל הכבוד להזמנות וירטואליות, יש בהן משהו פחות מכבד, ולמרות שככל הנראה בעתיד זה עוד ישתנה, בשלב זה אין תחליף להזמנה מודפסת.
את הרבנים כדאי גם להזמין באופן אישי, עם הילד. זה מאד מגביר את הסיכויים שיבואו, ונותן לילד הזדמנות לראות ולהתברך מאנשים גדולים.
לעניות דעתי, הטעות הגדולה ביותר שאפשר לעשות, היא לערוך טקס ללא כל נציגות מהמשפחה החילונית. אני מבין את חוסר הנוחות שבעירוב הזה, ואני מבין היטב את הרצון לוות או לפצל את הטקס לשני ארועים נפרדים, אבל לדעתי זו וטעות נוראית.
מבחינת המשפחה, אני חושב שזה ממש יכול לשבור לב של סבא וסבתא
לדעת שהם לא מוזמנים לטקס כה חשוב בחיי הנכד. אני לא חושב שיש רשות להורה לגזול את זה. אבל עיקר הפספוס הוא מבחינת הילד, חתן בר המצוה, שמרגיש שיש לו שלדים בארון שעליו להסתיר – ובפרט אם עושים למשפחה החילונית ארוע נפרד, שאז הילד מרגיש מבולבל, ושיש לו גם זהות דתית וגם זהות חילונית, שמתבטאת בכל הפרטים הקטנים שמבדילים בין הארועים: התפריט, דברי התורה מול התכנית האמנותית, ואפילו סוג המתנות (ספרי קדש מול כסף מזומן).
אין מה לעשות, גם הילדים שלנו צריכים להתמודד עם זה שיש להם סבא וסבתא חילונים. יש לילד עוצמה של בטחון מכך שהוא לא יתום, לא תלוש, יש לו סבא וסבתא ודודים שאוהבים אותו, גם אם הם עדיין לא זכו להכיר את אור האורות של האמת.
ואדרבא, אני תמיד מתרגש לראות את השולחן של הקרובים החילונים, שיושבים עם כיפות צבעוניות על ראשם, קצת זרים וחשים לא בנוח, ומביטים בהשתאות על הנערים ששרים לנער בר-המצוה: "תגדל ותהיה גדול בישראל". אני חושב שזה נכון לשים את כולם על סקאלה אחת, וזה בהחלט נותן גם לחתן בר המצוה שילוב נכון של החלק של משפחתו החילונית, בתוך עולמו התורני.
ברובד המעשי, התובנה הזו קצת מחייבת. יש הבדלים באופי של ארוע חילוני, וצריך לקחת אותם בחשבון, הפתרון אותו אנחנו מצאנו, והיה מאד מוצלח, היה כזה: התחלנו את הארוע קצת יותר מוקדם, בשעה 19:00, עם ארוחה יותר יוקרתית, ולשם הזמנו את המשפחה וכמה חברים יותר קרובים. הסבים בירכו, מצגת עם סרטון קצר על הילד הוקרנה, והשמחה היתה גדולה. אחר כך, לאט לאט, באופן הדרגתי, הארוע שינה את צביונו, הדודים התפזרו לאיטם, ויותר ויותר הגיע הציבור המקומי, החברים, המורים וכו'…
אם הולכים על פתרון מעין זה, כדאי להיות מודעים לכמה הבדלי גישות, כדי שלא יצא חילול ה'. ראשית, מבחינת העמידה בזמנים: משפחה חילונית מורגלת בדרך כלל יותר לעמוד בזמנים שכתובים בהזמנה, בניגוד לתחושת תחנת הרכבת או ה'שלום-זכר' של מבקרים שמגיעים לכמה דקות, מברכים והולכים. ולכן כדאי להיערך בזמן, להגיע לאולם, לוודא שהקיטרינג מוכן, שיש בכניסה כיפות – וגם חבית מעטפות (לאלה שלא הביאו ספר ונתקעו בלי מעטפה). אם יש מערכת הגברה, מיקרופון או מקרן, כדאי לוודא שהכל עובד טוב, ושלא חסר איזה כבל מאריך או בטריה. כדאי מאד לדאוג למוזיקת רקע ניטרלית ונעימה.
הערב עצמו נוטה להיות מאד מתסכל מכך שיש תחושה שלא נותנים לכל אחד את הכבוד הראוי, לא מצליחים לדבר עם אנשים, יש יותר מדי מוקדי קשב בזמן מאד קצר. זו בעיה מובנית ואין לי פתרון. אבל דבר אחד ודאי ברור – כדאי לקבל כל אחד בסבר פנים יפות, בשמחה, ובהודאה כנה על שטרח לבוא. מי שמגיע ומקבל יחס מתעלם או שזוכה רק לאיזה 'שלום' חפוז, עלול מאד להיפגע – ובצדק.
'ותודה להורי שהביאוני עד הלום'
כדאי מאד להכין היטב את הדרשות. את דרשת חתן בר המצוה אפשר להעתיק או להכתיב לילד, אבל זה עולם אחר לגמרי כאשר עובדים איתו ביחד על דרשה בנושא מעניין ויקר לליבו, וכך אפשר לנצל את זה לזמן איכות של לימוד מהנה משותף.
גם דרשת האב, זקוקה להכנה מראש – הן זו שבטקס והן זו שבקידוש בבית הכנסת. כדאי מאד לכלול גם תודות אישיות לכל מי שטרח להגיע.
כדאי להדגיש בדרשות אלה את הריגוש שבמעמד, שמעבר לרבע עוף, יש כאן המשכיות של עם ישראל, נוכחים כאן אנשים ממקומות ועולמות שונים, ולמרות זאת כמה גדול המכנה המשותף, האהבה. ברוך השם שיש שמחות, וגם ארוע שאינו המוני ומתוקשר עושה רושם גדול וקידוש ה' גדול בכל העולם.
כדאי גם להדגיש לייקר את חשיבות הבחור: גם אם יהיו פה שלושת האבות, משה רבינו ואהרן הכהן, יוסף הצדיק ודוד המלך, ואיתם גם הגר"א והבעל שם טוב, הם לא יכולים לעשות מנין בלעדיו. מעכשיו הוא מצטרף למניין! כל אותם צדיקים גם לא יכולים לעשות את התיקונים ואת התפקיד המיוחד שלך בעולם. זה נושא מרגש שמדבר לכולם, וצריך רק לעשות התאמה למעלות הייחודיות של הילד, ולהעביר את הדברים בצורת הגשה מתאימה ששווה לכל נפש.
אם הטקס נערך אחרי העליה לתורה, כדאי מאד להדגיש איך החתן עמד באתגר, וזה שיעור חשוב לעצמו ולכולנו איך השקעה ונחישות מובילה להצלחה!
לא לשכוח להכין גם מיני-דרשה גם לקידוש שבבית הכנסת בשבת.
צילום
גם אם אנחנו בעלי תשובה עובדי ה' שחיים בעולם פנימי, ואנו לא רואים צורך במזכרת של תמונות מהארוע, צריך לזכור שחתן בר המצוה עומד רגע לפני גיל מאד מבולבל מבחינת הזהות העצמית שלו, במיוחד בן של בעלי תשובה, ולכן כדאי מאד להשאיר מזכרות צילומיות מהערב המרגש הזה. גם אם קשה לעמוד בהוצאה של צלם מקצועי, זה לא אומר שכדאי לוותר או לסמוך על טוב ליבם של האחים או החברים. כולם טרודים בערב שכזה. ולכן, כדאי מאד לייחד לכך אדם, לשלם לו סכום סימלי, ולבקש שיצלם כל הערב. גם תמונות משפחתיות, גם אורחים חשובים שלוחצים יד לחתן. מרויחים בכך מזכרת נצח, של רבנים, מחנכים, בני משפחה וחברים שלוחצים לו את היד ברגע שיזכר לתמיד. זו השקעה משתלמת!
העליה לתורה
אולי כבר הספקנו קצת לשכוח, אבל אנשים שלא רגילים לסידור תפילה נוטים מאד להתבלבל. יש בזה תמיד הרבה דילוגים, הרבה תוספות מעמודים אחרים: ברכות השחר, קופצים קדימה לתפילת השבת, לפעמים צריך לדלג חלק מהפסוקי דזמרה, עוברים לחומש, חוזרים לסידור. חסד גדול ניתן לעשות על ידי הדפסת חוברת קטנה, "מזכרת מבר המצוה", עם הנוסח המדויק – ללא תוספות לא רלבנטיות, ללא דילוגים.
גם מי שזה מורכב לו, כדי שלפחות ידפיס איזה נוסח ברכת המזון עם קצת זמירות (ואולי גם "קריאת שמע" או כמה וורטים בפתיחה).
שיהיה במזל טוב, הרבה שמחות!
הרבה הרבה מזל טוב!:)
גם אנחנו אחרי חגיגות בר המצווה של בני הקטן.כ' אייר.
גם אנחנו עברנו בשמחה את שלושת הטקסים:).עם הרבנים המחנכים החברים והמשפחה הכוללת ברוך השם.כל עם ישראל.בעלי תשובה(אנחנו והחברים),חילונים(המשפחה),וחרדים(רבני הת"ת ושכנים).
הפעם אחרי 3 בר מצוות קודמות,
לקחתי את הדברים בשמחה וקלות יותר.בלי ה לחץ שהיה לי בבנים הקודמים(כמובן שעם כל אחד מהם הלחץ ירד)..לא לחצתי על הדוושה יותר מדי.:).והיה מאוד טוב.מאוד שמח.נהנינו.
התחלה טוב לבר המצווה.
שיהיה במזל טוב.
נחת יהודית.
עצות ותובנות מעשיות ונכונות.
מסכימה במיוחד עם סוגיית הצילום וכיום יש הרבה אנשים שהצילום הוא תחביבם וישמחו לצלם במהלך האירוע.
יישר כח