שאלה – מה אני עושה עם התחושה שהקב"ה שונא אותי ושאין לי סיכוי

שאלה כנה ונוקבת על תחושה לא נעימה שה' לא באמת אוהב אותי, תחושה שמסתמכת על הייסורים והדין. מה עושים עם זה?

שאלה –כל ספר מוסר שאני פותח גורם לי לתחושת דכאון, כאילו ה' יתברך שונא אותי. ובמיוחד כאשר אני אומר וידוי, חטאתי, עויתי, פשעתי, אז אני צריך להרגיש כמו פושע ושאין לי סיכוי. מה עושים עם התחושה הזו? האם היא נכונה?

ת. אני מקבל הרבה שאלות כאלה לאחרונה,  ולכן אאריך בפירוט על שורש התפיסה ועד כמה היא מוטעית.

ה' מתגלה לנו בכמה הנהגות שונות, יש הנהגה, שנגלתה בים סוף, בה ה' התגלה במידת 'איש מלחמה', ויש הנהגה, שהתגלתה במידת 'זקן מלא רחמים' (רש"י הראשון על עשרת הדברות בשם חז"ל).  ה' הוא טוב ומטיב, אבל הנהגתו כלפינו משתנה.

כתוב בתורה בכמה מקומות שהיחס של ה' אלינו מקביל ליחס של אב לבנו: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקכֶם" (דברים י"ד א'). זה נאמר על דרך החיוב, על אהבת ה' אותנו, אבל גם בהקשר לעונש: "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹקיךָ מְיַסְּרֶךָּ". זה משל חזק וחד להבין את המציאות.

ביחס שלנו אל ילדינו מאד קל להבחין בשתי הנהגות שונות, זו לפנים מזו: האחת – אהבה ללא גבול, ללא תנאי. תינוק חדש נולד, וההורים הנרגשים מרגישים אהבה עצומה ובלתי מותנית אליו. אבל אי אפשר לחנך כך את הילד כל ימי חייו. כאשר הילד קצת מתבגר, ההורים חייבים להציב לו גבולות, שכר ועונש. גמול על התנהגויות חיוביות, ולהיפך. זה הכרחי לחינוך, ומי שאביו 'לא עצבו מימיו' יגדל להיות מפונק או פרא. אמנם צריך ההורה לזכור שההנהגה הזו איננה הכל. האהבה לילד בשורשה אינה מותנית, וכל מה שחינוך הילד מחייב להנהיגו על פי מעשיו – אינו אלא לבוש והנהגה חיצונית לאהבה ההיא, הפנימית, הבלתי מותנית.

לדוגמא, ילד קטן הולך עם אמו על המדרכה, סמוך לכביש סואן. יחס אמו אליו יהיה כפי המגיע: עידוד על התנהגות נאותה, גערה על 'השתוללות-יתר'. אבל אם הוא יצליח להישמט מאחיזתה ולרוץ לכביש, להסתכן – מייד תחוש אליו אמו להצילו, גם בלי שיבקש ("מה תצעק אלי"). ואם חלילה ייפגע – ישבו הוריו הדואגים ליד מיטתו ימים ולילות, כי באמת הם אוהבים את ילדם ללא גבול, וזו לא אהבה שהתחדשה בגלל הפציעה, האהבה נמצאת שם תמיד, בפנים, והיא היא שגרמה להנהגת השכר והעונש.

גם ה' מנהיג אותנו בשתי הנהגות שונות. ההנהגה היותר מוכרת לנו היא ההנהגה של שכר ועונש. אבל יש גם הנהגה פנימית יותר, של אהבה ללא גבול, ואותה קל לשכוח, אבל היא חייבת להיות אצלנו במודעות, כי האהבה העצומה הזו אינה מורגשת אצלנו בחוויה היומיומית.

בתורת הסוד הדברים מבוארים יותר לעומק. הרמח"ל (בספרו 'דעת תבונות') קרא לזה הנהגת המשפט והנהגת הייחוד. הגר"א (בליקוטים שסוף ס"ד, עמ' ל"ט) ביאר גם הוא, שיש שש ספירות תחתונות, הנקראות 'ו' קצוות', שהן סדר הנהגה לפי מעשה בני אדם, ועוד ספירה אחת שנקראת 'ספירת מלכות' שמתפעלת לפי מעשי בני האדם וכך משפיעים אליה הו' קצוות.

אבל יש גם ג' ספירות עליונות, שאינן פועלות לפי מעשי בני אדם, ועליהן נאמר: "הנסתרות לה' אלקינו". הספירות האלו הן למעלה מההנהגה הרגילה, והן רחמים גדולים, שהן פועלות לפי רצון השם בעולם – לא כפי המעשה. ביאור דבריו, ששורש היחס של ה' אלינו הוא של אהבה אינסופית שאינה תלויה בדבר. ולכן אנו קרויים בנים. וכמו שהאריך לבאר בספר נתיבות שלום (פורים, מאמר א') וז"ל: "דרגת בנים היא מציאות שאינה משתנית בשום מצב ואינה מותנית בשום תנאי, ובכל מצב שישראל נמצאים. שכן בחירת עם הנבחר היא מצד הנשמות הקדושות של ישראל ולא מצד הגופים שלהם, וקדושת ומעלת נשמות ישראל אינה תלויה בשום דבר. וכמו שמצינו, שכאשר היו ישראל במצרים בתכלית השפלות משוקעים במ"ט שערי טומאה, אז קרא להם הקב"ה: "בני בכורי ישראל", עכ"ל.

אבל עד שמגיעים להמחיש את הענין דרך תורת הסוד, אפשר לראות את אותו יסוד גם דרך התבוננות פשוטה על יחסי הורים – ילדים. הרבה ילדים מספרים שהם אינם בטוחים באהבת הוריהם. זה נפוץ יותר בגיל ההתבגרות, שהנער מרגיש שהוריו אינם באמת אוהבים אותו. לפעמים הם מספרים שהם מרגישים את ההיפך – שההורים שונאים אותם. קשה להאשים אותם. אם כל מה שהם מרגישים זה הורה שהוא בעצם שוטר, מי יכול לאהוב את השוטר, את הדיין, את המעניש. אם נשאל את ההורים, הם ודאי יתקשו להאמין, כי להם זה כל כך מובן מאליו שכל האכפתיות להתנהגויות השליליות של הנער היא רק בגלל אהבתם העזה, אבל הם לא מודעים לכך שהנער, מנקודת מבטו, לא חש את האהבה הזאת.

אותו הדבר בדיוק נכון גם לגבינו.

כמו שהקדמנו, ישראל קרויים בנים. לבנים אי אפשר לתת גט. בנים עושים נחת ותפארת להוריהם, "עַבְדִּי אָתָּה, יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיהו מ"ט ג'). ובאמת זה יסוד גדול, שאפילו בשעת הכעס, ואפילו בשעה שהוא מעניש אותנו – אהבתו אלינו חסרת גבולות. ולכן אפילו בעת חורבן בית המקדש, שיא הסתר הפנים, הכרובים שעל ארון הברית נמצאו חבוקים זה בזה. כי האהבה אלינו היא תמידית, וזה יסוד מאד מהותי שחייב להיות מושרש אצלנו.

יהודי שאהבת ה' מובנית אצלו יכול לקחת את ספרי המוסר שמדגישים את הפער בין הרצוי למצוי – כמנוף לתיקון ושיפור, אבל אותנו זה עלול לייאש. עיקר העבודה עבורנו היא להתחזק באהבת ה' אותנו. לחפש את המעשים הטובים שעשינו, וגם בתוך הרע, לחפש נקודה טובה, ועוד נקודה טובה (כמבואר בליקוטי מוהר"ן רפ"ב). זה לא רק קולא. זה מחייב. מחייב להיות הרבה יותר מאושר.

אם נצליח להבין כמה אנו באמת חשובים לפני ה' יתברך, כמה כל מעשה שלנו חשוב, עד כמה כל מעשה שלנו פועל בעולמות העליונים, בונה עולמות. עד כמה מעשינו חשובים ומשפיעים (ראה נפש החיים א' ד'), עד שהכתוב מכנה אותנו ממש 'שותפים' במעשה בראשית.

חייבים לציין, שלמודעות הזאת להנהגת הרחמים – יש תופעת לוואי, קליפה מסוכנת שצריך להיות מודעים גם אליה. אדם שמודע לאהבת ה' הבלתי מותנית אליו, עלול לסמוך על זה כדי לעשות מעשים רעים. לאמץ מאמרי חז"ל שמדגישים כמה 'אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו'. ולשכוח את אלה שאומרים ש'כל האומר שהקב"ה ותרן – יוותרו מעוהי'. וזו סכנה מתמדת שאורבת לכל אחד תמיד.

אבל מי שמצליח להיזהר מהקליפה הזאת, ולהבין שאין סתירה בין אהבת ה' חסרת התנאים לבין האמון שיש בו בנו שנתקדם ונתעלה בעבודתנו, הוא האדם הנמצא במסילה העולה בית ה'.

מדוע באמת אין ספר מוסר שמדגיש את זה? הטעם לכך פשוט. כמו שאין ספר בריאות שמדגיש כמה חשוב לנשום. זה מובן מאליו. אהבת ה' אותנו זה עצם החיים, ובמשך דורות זה היה מובן מאליו לכל אחד. חז"ל תיקנו על זה ברכות, "אהבת עולם אהבתנו". ומי שהיסוד העיקרי הזה אינו תקוע בליבו, צריך להיזהר מעודף עיסוק ספרי מוסר שמרבים לתאר את חסרונות מעשינו ומידותינו.

הזכרת גם את הוידוי שגורם לך לתחושות שליליות, בספרים כתוב ממש ההיפך, שכל יהודי הוא בבסיסו טוב גמור ומשכן לנשמה האלוקית, כמו שאומרים בברכה: 'אלקי, נשמה שנתת בי טהורה היא', ומטרת הוידוי לא לדכא ולהוריד ולספר עד כמה אני גרוע, אלא להיפך, להמחיש עד כמה החטא חיצוני לי, ובעצם הוידוי זוכים לסלק את המחיצות, וחותרים ומתקרבים לבורא, לנקודה הטובה שקיימת וצרובה בי, ואם כן הוידוי הוא האמצעי דרכו מגלים שבעצם האני האמיתי הוא יותר טוב!

לסיכום, יקירי, מאיזה כיוון שלא מסתכלים על זה, רואים שהקב"ה רוצה שנפתח איתו מערכת יחסים אינטימית של אהבה וקירבה, בגלל אהבתו האינסופית לכל אחד ואחת מאיתנו. וגם הייסורים והקשיים שבדרך הם רק אמצעי לביטוי הנקודה הפנימית הזאת. זה עיקר יסודי מאד, ואני מקווה שנצליח כולנו להפנים אותו באמת.

  • תשובה זו נכתבה בהשראת שיעור בנושא זה, שנמסר על ידי הרב חגי מזור, ראש קהילת 'בנייך ציון'

 

 

[קרא עוד כתבות]

אודות דן טיומקין

הרב דן טיומקין - גדל ברעננה. חזר בתשובה לקראת סוף השירות הצבאי בחיל האוויר. למד שש שנים בישיבת סלבודקה בבני ברק. כתב את ספרי ההדרכה "במקום שבעלי תשובה עומדים" (הוצאת פלדהיים), חלק א' וחלק ב', ואת הספר "בוסר המלאכים" על חינוך. ספריו זכו להסכמת גדולי תורה מכל החוגים. ממייסדי ומנהלי ארגון "מענה", להדרכה וסיוע לבעלי תשובה.