חג שמחתנו מגיע ובא. אני עדיין לא נחתתי.

האם זה ג׳ט לג רוחני מראש השנה? כדי לשמוח, צריך לדעת איזה כלי נשק צריך לבחור במלחמת היצר.
במלחמה עם היצר, השלב הראשון, המוכר לנו מתחילת התשובה, זה בולדוזר ענקי. פה לא יעזרו מילים יפות, צריך מסירות נפש, לצאת ממצרים, לקרוע את ים סוף, להתנתק מההרגלים. זה הכרחי בשביל ההתחלה.
אבל אחר כך אנו נאלצים להתמודד עם קליפות מסוג אחר. הן נראות יותר דקות, אבל זה מטעה. הן קליפות יותר עמידות. אלה קליפות שלא מועיל להכות בהן, אלא אפילו להיפך, המכות רק גורמות להן להתעבות ולהתקשות, וכמו מכת צפרדע, אולי אפילו להתרבות. אי אפשר להישאר בכאלה עוצמות של מלחמה ישירה – כי אז אפשר להישרף. צורת העבודה משתנה. הבירור נהיה יותר עדין, לא בין טוב מוחלט לרע מוחלט, אלא בין הרבה מאד סוגים עדינים שלא ממש ברור אם לנו הם או לצרינו.
החילוק הזה בין טוב ורע מוחלט לבין גירסאות פחות חד משמעיות חוזר בכל מקום. אפילו בספרי הילדים. הרשעים שם תמיד מצוירים כמו גויים מפחידים עם ניבים חדים וסכין ביד. אבל בהמשך החיים מגלים שיש רשעים שהם אנשים בלי קרניים, נחמדים, מנומסים, אבל רעים. גם בהלכות שבת, לדוגמה, מגלים שהבירור בין החיטה לבין קליפותיה הרבות אינו רק בין החיטה לבין הקש והגבעול, אלא גם בחיטה עצמה יש קליפות דקות, קליפות שרק אחרי הטחינה ניתן לנפותן על ידי מלאכת ריקוד בנפה. זו מלאכה בירורעדינה. וכך בכל תחום.
גם בנו יש קליפות עדינות, את חלקן אי אפשר לשבור, כי הריקושטים יגבו מחיר כבד, הנסורת שתעוף מאיתנו תיקח איתה חלק מהאישיות שלנו, חלק חיוני שגם הוא צריך לחזור בתשובה. זה מקצץ את הכנפיים ובעתיד זה מתנקם בנו – ובגדול. שמעתי מהרב שטיינזלץ שלחזור בתשובה זה לא אומר שצריך לקצץ את הכנפיים, להיות יהודי מינוס. לא. אסור לעשות ככה. יש קליפות שאותן פשוט אסור לשבור, אלא צריך בעדינות רבה לבקוע, לשנות כיוון, רק לא לשבור ולא לרסק.
פעם היתה דרך נהדרת לשבור בלי לחסר. קראו לה "תולעת שמיר", והיא בקעה את האבן בלי שום נסורת. אבל השמיר נגנז. אין לנו את זה יותר, מה שאומר של רבה הצער אנחנו נמצאים בקרב בלתי אפשרי. אבל בזכות נסיונותינו, בזכות המאמץ – נוכל לעשות משהו, והמשהו הזה זה כל מה שנדרש מאיתנו. הגענו לשלב שאפשר לאפסן את פטיש הג׳מבו. קליפת נגה, שבה חושך ואור משמשין בעירבוביא, דורשת בירור דק ועדין. דרך שיר, דרך חוויה, דרך שמחה ודרך ריקוד.
צעדים אלימים לא יועילו פה. אני אישית יכול לשתף אתכם שאני נוטה לשכוח את הפרט הזה, והקב״ה, בסבלנות מדהימה, טורח להזכיר לי את זה, שוב ושוב.
ניסיתי לחשוב, השנה, בימים הנוראים, מדוע רמת ההתעוררות שלי לא היתה גבוהה (אני מתנסח בעדינות). התקשיתי להתחבר. ניסיתי לשתף בזה כמה חברים, תשועה ברוב יועץ.
וכאן זכיתי לתזכורת שחידדה לי מאד את המיוחדות שלנו כבעלי תשובה. אנשים שאינם בעלי תשובה לא הבינו אותי. הם אמרו לי שגם הם עוברים אותם משברים, שהעבודה היומיומית היא זהה, כולנו מתמודדים עם אותם קשיים, בזוגיות, בחינוך, בפרנסה. גירסא דינקותא זה לא כזה דבר מהותי בחיים, הם טענו, וכל אחד חשף בפני את הנוסחא המנצחת שלו להתמודד עם קשיי החיים. אחד טען שלימוד תורה בהתמדה ישבור את כל הקליפות, והשני טען שצריך יותר להשקיע בתפילה. אחד טען שצריך יותר השתדלות מעשית בכל תחום, ואחד טען שהכל משמים ממילא, ופשוט צריך לקבל את הדין באהבה. כולם הדגישו לי שיש ימי אהבה וימי שנאה, ושככה זה. צריך להתמודד.
מה אומר ומה אדבר. כולם נבונים, כולם חכמים, וכולם יודעים את התורה, אבל ללב שלי דבריהם לא נכנסו. אני לוקח ברצינות את דברי חז״ל על השפעת תקופת הילדות, גירסה דינקותא, ואני חושב שלמרות הכל חסר לי פה משהו בסיסי מעבר לכלים הידועים שהם נתנו לי. משהו שכן ייחודי בעבודה שלנו כבעלי תשובה.
ואז נזכרתי ברעיון ששמעתי כבר לפני שנים מהרב בכר. הוא אמר שעבורנו, בעלי התשובה, כל השנה זה אלול. כמה זה נכון. זה הפרט שחברי שאינם בעלי תשובה לא יכולים להבין. אנחנו כל השנה לא נמצאים בזרימה טבעית, של בני אדם נורמלים שמונחים במקומם. אנחנו קבוצת מהגרים, דור מדבר, ועסוקים כל הזמן להוכיח לעצמנו מי אנחנו. במסילת הישרים שלנו חסרים כמה כרכים של הקדמה של אהבת ה' הבלתי מותנית אלינו. זר לא יבין זאת. אנחנו במתח, באווירה של אלול, במשך כל השנה כולה. אז כשמגיע אלול האמיתי, ואחריו הימים הנוראים, זה לא גורם לנו לעזוב את השטויות ולהיות יותר רציניים. זה מביא אותנו לנקודת סף מסוכנת. וכיון שילדינו אינם בעלי תשובה, אורות זה לא מה שמניע אותם, כתינוקות שנשבו לבין החרדים גם הם יצורים מסגרתיים, החיכוכים הם בלתי נמנעים.
אז נכון, צריך להתחזק בתורה ובתפילה, צריך לקבל את הדין באהבה וצריך לקחת אחריות ולעשות השתדלות. אבל מאיזה כיוון שלא ננסה, צריך להגיע לדברי רבי נחמן מברסלב, שצריך באמת להתחזק בשמחה. תמיד. גם כשלא קל וגם כשאין זמן לכלום. להשקיע בזוגיות ולקנות מתנה לאשה. לשמוע מוזיקה ברקע, לעשות סוכה בכיף, לתת לילדים חוויות חיוביות, לרקוד איתם, לרקוד גם בלעדיהם. לתת לעצמנו עוד ועוד חוויות חיוביות. רק כך נוכל לא רק לשרוד, אלא ממש להינות ולשמוח מימי חג הסוכות.
שיהיה חג שמח!!!
[קרא עוד כתבות]

אודות דן טיומקין

הרב דן טיומקין - גדל ברעננה. חזר בתשובה לקראת סוף השירות הצבאי בחיל האוויר. למד שש שנים בישיבת סלבודקה בבני ברק. כתב את ספרי ההדרכה "במקום שבעלי תשובה עומדים" (הוצאת פלדהיים), חלק א' וחלק ב', ואת הספר "בוסר המלאכים" על חינוך. ספריו זכו להסכמת גדולי תורה מכל החוגים. ממייסדי ומנהלי ארגון "מענה", להדרכה וסיוע לבעלי תשובה.