אבל אחר כך אנו נאלצים להתמודד עם קליפות מסוג אחר. הן נראות יותר דקות, אבל זה מטעה. הן קליפות יותר עמידות. אלה קליפות שלא מועיל להכות בהן, אלא אפילו להיפך, המכות רק גורמות להן להתעבות ולהתקשות, וכמו מכת צפרדע, אולי אפילו להתרבות. אי אפשר להישאר בכאלה עוצמות של מלחמה ישירה – כי אז אפשר להישרף. צורת העבודה משתנה. הבירור נהיה יותר עדין, לא בין טוב מוחלט לרע מוחלט, אלא בין הרבה מאד סוגים עדינים שלא ממש ברור אם לנו הם או לצרינו.
החילוק הזה בין טוב ורע מוחלט לבין גירסאות פחות חד משמעיות חוזר בכל מקום. אפילו בספרי הילדים. הרשעים שם תמיד מצוירים כמו גויים מפחידים עם ניבים חדים וסכין ביד. אבל בהמשך החיים מגלים שיש רשעים שהם אנשים בלי קרניים, נחמדים, מנומסים, אבל רעים. גם בהלכות שבת, לדוגמה, מגלים שהבירור בין החיטה לבין קליפותיה הרבות אינו רק בין החיטה לבין הקש והגבעול, אלא גם בחיטה עצמה יש קליפות דקות, קליפות שרק אחרי הטחינה ניתן לנפותן על ידי מלאכת ריקוד בנפה. זו מלאכה בירורעדינה. וכך בכל תחום.
גם בנו יש קליפות עדינות, את חלקן אי אפשר לשבור, כי הריקושטים יגבו מחיר כבד, הנסורת שתעוף מאיתנו תיקח איתה חלק מהאישיות שלנו, חלק חיוני שגם הוא צריך לחזור בתשובה. זה מקצץ את הכנפיים ובעתיד זה מתנקם בנו – ובגדול. שמעתי מהרב שטיינזלץ שלחזור בתשובה זה לא אומר שצריך לקצץ את הכנפיים, להיות יהודי מינוס. לא. אסור לעשות ככה. יש קליפות שאותן פשוט אסור לשבור, אלא צריך בעדינות רבה לבקוע, לשנות כיוון, רק לא לשבור ולא לרסק.
פעם היתה דרך נהדרת לשבור בלי לחסר. קראו לה "תולעת שמיר", והיא בקעה את האבן בלי שום נסורת. אבל השמיר נגנז. אין לנו את זה יותר, מה שאומר של רבה הצער אנחנו נמצאים בקרב בלתי אפשרי. אבל בזכות נסיונותינו, בזכות המאמץ – נוכל לעשות משהו, והמשהו הזה זה כל מה שנדרש מאיתנו. הגענו לשלב שאפשר לאפסן את פטיש הג׳מבו. קליפת נגה, שבה חושך ואור משמשין בעירבוביא, דורשת בירור דק ועדין. דרך שיר, דרך חוויה, דרך שמחה ודרך ריקוד.
צעדים אלימים לא יועילו פה. אני אישית יכול לשתף אתכם שאני נוטה לשכוח את הפרט הזה, והקב״ה, בסבלנות מדהימה, טורח להזכיר לי את זה, שוב ושוב.
ניסיתי לחשוב, השנה, בימים הנוראים, מדוע רמת ההתעוררות שלי לא היתה גבוהה (אני מתנסח בעדינות). התקשיתי להתחבר. ניסיתי לשתף בזה כמה חברים, תשועה ברוב יועץ.
וכאן זכיתי לתזכורת שחידדה לי מאד את המיוחדות שלנו כבעלי תשובה. אנשים שאינם בעלי תשובה לא הבינו אותי. הם אמרו לי שגם הם עוברים אותם משברים, שהעבודה היומיומית היא זהה, כולנו מתמודדים עם אותם קשיים, בזוגיות, בחינוך, בפרנסה. גירסא דינקותא זה לא כזה דבר מהותי בחיים, הם טענו, וכל אחד חשף בפני את הנוסחא המנצחת שלו להתמודד עם קשיי החיים. אחד טען שלימוד תורה בהתמדה ישבור את כל הקליפות, והשני טען שצריך יותר להשקיע בתפילה. אחד טען שצריך יותר השתדלות מעשית בכל תחום, ואחד טען שהכל משמים ממילא, ופשוט צריך לקבל את הדין באהבה. כולם הדגישו לי שיש ימי אהבה וימי שנאה, ושככה זה. צריך להתמודד.
מה אומר ומה אדבר. כולם נבונים, כולם חכמים, וכולם יודעים את התורה, אבל ללב שלי דבריהם לא נכנסו. אני לוקח ברצינות את דברי חז״ל על השפעת תקופת הילדות, גירסה דינקותא, ואני חושב שלמרות הכל חסר לי פה משהו בסיסי מעבר לכלים הידועים שהם נתנו לי. משהו שכן ייחודי בעבודה שלנו כבעלי תשובה.
נראה לי שאצלי, ואולי יש עוד כמוני, מעבר לכל התובנות הנכונות והמנחמות שמנסות לעזור לנו להתמודד עם הנתונים הברורים והכואבים כמו חוסר שמחה וחוסר חיבור (שוב, בלשון עדינה), יש עוד משהו.
משהו בתרבות שממנה באנו – הזלזול והבוז לשמחה ולטוב לבב והעידוד לפוזה הצינית, המתבוננת בלי להיות חלק, מן תלישות עקרונית, אקזיצטנציאליזם במהותו, משהו ששנים חדר לוורידים ומפריע להיות פתאום אך שמח ובטבעיות מתחבר יותר לאלול.
סוג של קליפה שכשמודעים אליה אפשר אולי להפטר ממנה…