אם אין אני לי מי לי

יצר הרע לא מוכר רק דמיונות של תאוות והנאות. יש יצר רע שמהותו לתת לנו להתמסכן במרירות ולהזדהות עם המלנכוליה במתיקות. אבל גם זה יצר הרע, והדרך להילחם בו היא - לקחת אחריות!

כולנו מסגלים לעצמנו הרגלים. כל דפוס התנהגות שחוזר על עצמו כמה פעמים הופך להיות הרגל. הגורם הראשוני כבר לא כל כך רלבנטי. הגנטיקה, החינוך, ההורים, המצב המשפחתי, החסכים, השריטות, המקובלות החברתית, כל אלה יצרו אצלנו במוח דפוס התנהגות שאותו אנחנו מפעילים, כמו טייס אוטומטי, גם בהמשך חיינו. כמו טיפת מים שיורדת על תלולית חול, והיא אנוסה לבחור בנתיב בו זרמו הטיפות שנפלו לפניה, הטיפות שיצרו איזה אפיק שבו גם הטיפה הבאה תבחר.

אם צורת ההתנהגות הזאת היתה מצויה בעיקר בקרב אנשים שהצליחו, בעיני עצמם, היה אפשר להסביר באופן הגיוני לגמרי את התופעה. לא מחליפים סוס מנצח, והקבלות מדברות בעד עצמן.
למרבה הפלא, התופעה מצויה גם בקרב אנשים שלא הצליחו. [אין הכוונה לחסרי-בית שיכורים, אלא גם לאותן תכונות שקיימות בנו, שאנו מיואשים מהן, ומרגישים שבתחום הזה אנחנו לא מסוגלים להצליח].

למרות התסכול והמרירוּת, גם בתחומים האלה אנו מתקשים לשנות את דרכנו. גם אנשים מאד אינטליגנטים, שמודעים היטב לסתירה, מוצאים דרכים יצירתיות לנסות להסביר אותה:
חלק מתמסכנים שוקעים בפוזה של הקרבן הכרוני, ומחכים למישהו שיבוא להציל ולגאול אותנו.
חלק מאשימים, טוענים שיש קיפוח נוראי, ויש להם ראיות עובדתיות חד משמעיות שהחברה שבה הם חיים אכן שוביניסטית, גזענית, מפלה, ולא הוגנת.
חלק בורחים להתמכרויות שונות (השמנה, הימורים, אלכוהול וכו').
חלק סתם ממלאים את שיגרת היום בעיסוק מתמיד כדי לא לעצור ולחשוב.
וחלק עסוקים בחשיבה חיובית שמגיעה עד דרגות של הכחשת המציאות.
המכנה המשותף של כולם, שהם לא לוקחים אחריות, לא יוזמים שינוי אמיתי, לא שואפים באמת למצוא דרכים לשנות את מצבם, אלא מדשדשים וממשיכים להתנהג כרגיל.

אצל בעלי תשובה, הבעיה קשה עוד יותר, כי אפשר למצוא פסוקים או מקורות אחרים שמצדיקים בעיני עצמם את מצבם. נכון, יש גם פסוקים אחרים, שמהם נוח להתעלם, אבל ברגע שהאדם חושב שבורא העולם בכבודו ובעצמו חפץ במסכנוּת שלו, זה הופך להיות קצת אידאולוגיה, ואז השינוי קשה שבעתיים. כי ברגע שאדם עושה מכך ערך, הוא מקדש את העוני, את המסכנוּת, ולא מתייחס אליה כאל שלב זמני וחולף, ובכך הוא ממש מכחיד את האפשרות לשינוי החיובי שיבוא. ואלה שעושים זאת עם משפטי חיזוק דתיים שהכל לטובה, ברוך ה', ישתבח שמו, צריך להזכיר שאפילו דוד המלך עליו השלום, מחבר ספר תהילים והמלמד הגדול של היסוד שהכל משמים והכל לטובה, לא נמנע ממשפטים שנראים כמו תלונה על רוב צרותיו, ללמדנו שלא צריך להיות בהכחשה, מותר להודות שרע לי ולפעול בכל כוחי להוציא את עצמי מן הרע. וזה פשוט.

כמה חשוב להבין, שמגיע רגע שבו אתה אומר לעצמך: 'אני לוקח אחריות על החיים שלי. זו אחריות שלי, ואני מודע לה. אני, לא על ידי שליח, לא על ידי מלאך, אני לוקח אחריות ומקבל על עצמי להיות לראש, ולא לזנב'. הכלל הוא פשוט: מי שסביל – סובל. מי שלוקח אחריות, מראה שליטה, מנסה להתמקד במה שנמצא בשליטתו, להשיג שליטה באינסטינקטים, מפסיק להאשים את כל העולם על מצבו, אלא מצליח לתת עצמאות לגישה שלו לחיים, וממילא – פועל בצורה עקבית ונחושה לשנות את מצבו, הוא היחיד שיש לו סיכוי להצליח!

אני זוכר היטב את הרגע שאני החלטתי לקחת אחריות. החלטתי, שעוד מאה ועשרים שנה, כשיגיע זמני להיפרד מן העולם הזה ולהגיע לשמים, אני לא אאשים אחרים על הכשלונות שלי. לא את ההורים, לא את מלכת הכתה מבית הספר היסודי, לא את המורה מכתה א׳, לא את הרב שהדריך אותי בצורה לא מאוזנת, לא אף אחד. הרגע הזה, שבו אתה מקבל על עצמך לוותר על הג׳וקר הזה, הוא רגע קשה מאד. בטווח הקצר הוא מאיים. אבל צריך להרחיב את המבט, ולראות שלטווח הארוך זה משתלם: מעבר לעובדה שזה ודאי מגביר את הסיכוי שגם הילדים שלי לא יאשימו אותי…, אבל כבר באותו הרגע, זה מוריד את הלגיטימציה להישאר לוזר או קרבן כרוני, ומכריח לייצר פתרונות יצירתיים להתקדם. זה גורם לשינוי תפיסה, לא התחבאות תחת הפוזה של הקרבן, אלא מעמיד בסטטוס של לקיחת אחריות. כמו שאומר הפסוק, הגיע הזמן להבין כי "יוֹדֵעַ אָנִי כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה" (יונה א' י"ב ), להפסיק למחזר את כל טראומות הילדות, ולדוש בצורה בלתי נפסקת בבעיות האישיות. וכשאדם נמצא בכזה מצב שהוא חייב, פשוט חייב, אז הוא בדרך כלל מצליח למצוא דרכים יצירתיות להצליח.

הרגע הזה שהבן אדם מחליט להפסיק להיסחף בשטף החיים, אלא עומד, לוקח את ההגה בידיים, ומקבל החלטה על היעד, הוא רגע מכונן. קשה מאד להצליח בחיים בלי הרגע הזה, ורוב האנשים שהצליחו ידעו לספר על הרגע הזה בחייהם. איפה הם היו, מה היתה ההחלטה שלהם. וכמו שכתב החזון אי"ש (קובץ איגרות, ח"א סי' מ"ד): דע לך יקירי, כי הכל תלוי בהסכמה. והרבה מגדולי עולם התחילו לימודם בימי בגרותם, וכאשר לבשו רוח עוז, והסכימו בנפשם הסכמה עזה ומרצית לקבוע עצמם וכו'…ההסכמה החזקה עמדה להם – והם הלכו והגדילו ועשו פרי, עד כאן לשונו. ואמנם הוא מדבר על הסכמה בתחום הלימוד, אבל העקרון אחד הוא, שבלי החלטה (או בלשונו: הסכמה) עזה ומחייבת, אי אפשר להתקדם! ואף על פי כן, רבים מרגישים שזה מדי מחייב, ולכן נמנעים מכך.

הרבה אנשים מודעים לדברים, אבל טוענים שמאורעות חייהם אילצו אותם להגיע למקום הלא טוב של העוני, התסכול והמרירוּת. הטיעונים שלהם באמת משכנעים. באמת יש עדות מסוימות או מיעוטים שסובלים מאפליה וגזענות. באמת יש שוביניזם ואפליה לנשים. באמת הפריפריה לא נותנת הזדמנויות, באמת מי שמגיע מבית עני מתקשה לפרוץ את המעגל, לרכוש השכלה, ובאמת סיפורים של בית הרוס גורמים להבין עד כמה קשה להאמין בעצמך וליזום מהלכים לקדם את עצמך.

רוב הקיטורים הם נכונים, ובאמת אי אפשר להתווכח איתם, השאלה על מה ממקדים את הקשב: בהם, בקשיים – או בעתיד. מי שהולך על חבל דק בקרקס צריך להסתכל קדימה. אם הוא רק יתבונן בתהום שמתחתיו יש סיכוי סביר שהוא יפול. קשה לעמוד מול סיפורים קשים מלאי רגש, וברור שאי אפשר להאשים אחרים שלא מצליחים לצאת מהמעגל הסגור שבו הם לכודים, אבל אי אפשר להתעלם מכך שיש אנשים שבאו מרקע אישי לא פחות קשה, ובכל זאת הצליחו לשבור את הסטטיסטיקות ואת החומות הכובלות!

יש הבדל מהותי בין עשב לבין עץ, ולקח גדול הנוגע לעניננו. עשב הוא צמח פשוט, שמתחיל לצמוח עם הגשמים הראשונים, אבל הוא קמֵל, נובל ונגמר בתחילת הקיץ כאשר השמש מייבשת אותו. הוא תלוי בסביבה באופן כמעט מוחלט, ולכן אין לו יכולת לשרוד כאשר התנאים משתנים. ולכן הרשעים נמשלים לעשב, שנאמר (תהילים צ"ב ח'): ״בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב״. לעומתו, העץ הרבה יותר עצמאי. הוא מפתח מערכת שלמה של שורשים, עלים, ענפים, גזע עבה, צמחים ופֵרות. זה משתלם לו. הוא מצליח לשרוד גם בקיץ וגם בחורף, הולך ונבנה, הולך וצומח. הצדיקים נמשלים לעץ חזק ויציב, שנאמר (תהילים צ"ב י"ג ): ״צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה".

מי שמתלונן ולא עושה דבר לשנות את מצבו, ומקווה שיום בהיר אחד כל עולמו ישתנה (יזכה בלוטו, או ימצא יהלום, בעל עשיר או אשה עשירה), אדם כזה הוא פסיבי, נגרר, תלוי בסביבה, ולכן דומה לעשב. מאד לו מצוי שלאדם כזה יקרה סיפור סינדרלה. חז"ל אף מגלים לנו שאדם כזה גם אם צועק – אינו נענה (בבא מציעא, דף ע"ה ב), והטעם לכך, אולי כיון שהוא לא עוזר לעצמו, גם הקב"ה אינו מעוניין לעזור לו. ואפילו אם הוא עוטף את נרפותו וחוסר המעש שלו במשפטי אמונה דתיים, במשפטי ציפיה לנס, למשיח, לגאולה או לישועה, השורה התחתונה היא שהוא מנצל את הרוחניות שבו כתרוץ להישאר תקוע במצבו המוכר. עם הזמן הוא גם עלול למצוא מתיקות מעודנת המעורבת עם תחושת הזדהות עם המלנכוליה והתוגה, הקיטורים והדכאון. כל כך הרבה אומנות מבוססת על התחושות האלה: שירים, ספרים, הצגות ומחזות (כל ז'אנר הטרגדיה). הרחמים העצמיים האלה הורסים לא רק את האדם, אלא גם את האפשרות לצמיחה וליציאה מן המצב הזה.

לעומת האדם , מי שמודע לכך שיש לו בחירה חופשית, ולמרות נסיבות חייו – הוא זה שבוחר כיצד להתייחס אליהם וכיצד לפעול, הוא עושה את ההשתדלות שלו, מתכנן את מטרותיו ואת הדרכים להגיע אליהם, דומה לעץ היציב, שעליו נאמר (תהילים פרק א'): ״וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם, אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ, וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל, וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ״. אנו בוחרים אם למקד את תשומת הלב בדברים שעליהם יש לנו יכולת להשפיע, לקחת אחריות, ולבחור לדבוק בערכים שלו בכל מצב, או לא. הבחירה היא שלנו. לא רק לגבי מעשים, גם לגבי מיקוד הקשב. אם להתמקד ולהתעסק בשלילי, או לנסות להבריח אותו ולהתעסק בחיובי.

יש שיר מדהים שנכתב לפני כשבעים שנה על ידי החזון איש (מובא באגרותיו, חלק א', אגרת קע"ד), שממחיש את ענין "הנאת היגון" והדרך שלנו לשלוט בה:

שָׂנֵאתִּי שְׂשׂונִי, בָּחַרְתִּי בִּיְגוֹנִי
אַהֲבְתִּיו בְּתַּעֲנוּגִים, הִשְׁתַּעְשַׁעְתִּי בִּיְגוֹנִים
וּכְרֶגַּע…

נֶהֱפַּכְתִּי לְאוֹיֵב לָמוֹ
גֵּרַשְׁתִּי הַיְגוֹנוֹת, מָאַסְתִּי בָּמוֹ, הָיוּ לִי לְמוֹרַת רוּחַ,
לְהַשְׁמִידוֹ חָרַתִּי עַל לוּחַ, הֵפַרְתִּי בְּרִיתִי אִתּוֹ נֶצַח, דְּחַפְתִּיו הָלְאָה בְּעַזּוּת מֶצַח

אנחנו לא בעלי חיים שמגיבים רק על פי התניה, ואפשר לשלוט בהם על ידי הצבת סביבה מתאימה. אנחנו לא מכונה שכל לחיצה על כפתור גורמת לתגובה אוטומטית. כבני אדם בעלי בחירה חופשית, יש לנו רצון עצמי ומודע לבחור לשלוט על תגובותינו. יש לנו אפשרות להתאפק. לשלוט. לקחת אחריות. אדם לא רוצה שמצבי הרוח שלו יהיו נשלטים על ידי אחרים. ולמרות שזה לא פשוט, כולנו נתקלנו במצבים בהם באמצע ריב, כעס, או מצב רוח רע, קיבלנו טלפון חשוב או נתקלנו במישהו, ובבת אחת הצלחנו לשנות את טון הדיבור, את המצב רוח, ואת מה ששידרנו. וכמו שנוכחנו שם שהדבר בכוחנו, כך אפשר להמשיך ולהתאמן בזה.

אדם יודע שהצלחה זה לא מי שאחרים מגדירים כמצליח אלא מי שבעיני עצמו מוצלח! קח יוזמה, אל תהיה מופעל ופסיבי, אלא עשה ככל יכולתך לפעול ולהשתלט על חייך, וכמו שכתב הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק א' פרק נ"ד): "כל התפעלות – רע". וזה יסוד גדול, שלא הטבע והחומר ישלטו בנו אלא אנו נשלוט בהם, שלא נהיה כמו 'חמור הרוכב על עני', אלא שנצליח לחבוש את החמור, לרכוב על החומר, וכמו שמתחיל הטור (אורח חיים סי' א'): שיהיה הוא מעורר את השחר, ולא הטבע המחזורי יעורר אותנו. שנשלוט אנחנו על המציאות ולא נמצא את עצמנו שוב ושוב נדחקים ומובלים אחרי מאורעות וטרדות הזמן. וכמו שלימד אותנו הלל הזקן (אבות פרק א'): "אם אין אני לי, מי לי"? אם אני לא אדאג לעצמי, לקדם את עצמי, אף אחד לא יכול לעשות את זה במקומי.

הבחירה היא שלנו, במה להתמקד ומה לרצות. לפעמים המציאות נראית סגורה ומחייבת, ולא נראה שזה אפשרי בכלל לבחור במהלך אחר. אבל מי ששומע אחרים שכן הצליחו לפרוץ ולהשתחרר, שומע שברגע שעשית את הצעד הראשון, עיניך נפקחות. כמו אדם שקונה רכב מסויים ופתאום הואשם לב כמה מכוניות יש כאלה בכביש ועד עכשיו הוא כלל לא שם לב אליהם, כך גם בכל הענינים

ברגע שאדם בוחר להתמקד במהלך מסויים, הוא מושך אליו עוד ועוד מצבים, קשרים וכלים שמתאימים למהלך שלו.
עובדה זו עלולה קצת להלחיץ, כי היא מטילה על האדם הרבה מן השליטה במאורעות חייו, וממילא זו אחריות כבדה. נכון, לא נתעלם מהעובדה שלכולם קורים מדי פעם ארועים לא נעימים, אבל ההתיחסות שלנו אליהם היא הקובעת אם להזמין עוד מהם, או לא. תגובות של מרירוּת ותסכול, שגורמות לשקוע בתחושות שלילות ומשתקות, ומושכות עוד ועוד סיבות להישאר כך.

באמת יש באדם איזה כח מגנטי שמושך דברים. כמו שמגנט מוקף בשדה אלקטרומגנטי שמושך אליו חפצים, כך גם האדם מצליח למשוך אליו אנשים, מצבים והזדמנויות, בהתאם למה שהוא חש ומשדר. הדברים עלולים להישמע קצת מיסטיים ומדומיינים, אבל כולנו נחשפנו לתופעה במידה כזאת או אחרת. כולנו נתקלנו בתופעה, חשבנו על אדם מסוים, אפילו כזה שלא ראינו שנים, ופתאום הוא הופיע מולנו. מחשבה על שיר ופתאום הוא מתנגן ברקע. מחשבה על פחד וחרדה ופתאום זה קורה. וכמו שאמר איוב (ג׳ כ"ה ): ״כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי, וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי – יָבֹא לִי״.

למרות שלא תמיד קל להודות בכך, אנחנו מדי משועבדים לדפוסי ההתנהגות שלנו. גם מי שקיבל על עצמו לקחת אחריות ולהפסיק להאשים, מהר מאד מוצא את עצמו במצב לחוץ, חוזר ומתנהג כמו פעם (וכולנו מכירים היטב את המשפטים בסגנון של: ״בחרתי יום גרוע להפסיק לעשן/להתחיל דיאטה"…).

כל צורה של דרך או מהלך, מושכת עוד ועוד חיזוקים להתקבע באותו מהלך. "בדרך שאדם הולך, מוליכים אותו" (רש"י במדבר כ"ב ל"ה, ע"פ התלמוד הבבלי במסכת מכות דף י' עמוד ב'). האדם מושך אליו כמו מגנט מה שהוא רוצה במעמקי נפשו: כאשר אדם לוקח אחריות הוא לא רק מחכה שדברים טובים יקרו לו, אלא מנסה ליזום ולדחוף כדי לעשות השתדלות מירבית ומוצלחת. זה מגנט פנימי מורכב, שמחייב לכלול תחושות כנות מסוימות, וגם שילוב של מקצועיות וניסיון, וצריך לעשות קצת עבודה כדי להגיע לשם, וקיצורי דרך לא יועילו פה, אבל בכוחנו לייצר אותו. יעזרנו ה' שנצליח.

 

[קרא עוד כתבות]

אודות דן טיומקין

הרב דן טיומקין - גדל ברעננה. חזר בתשובה לקראת סוף השירות הצבאי בחיל האוויר. למד שש שנים בישיבת סלבודקה בבני ברק. כתב את ספרי ההדרכה "במקום שבעלי תשובה עומדים" (הוצאת פלדהיים), חלק א' וחלק ב', ואת הספר "בוסר המלאכים" על חינוך. ספריו זכו להסכמת גדולי תורה מכל החוגים. ממייסדי ומנהלי ארגון "מענה", להדרכה וסיוע לבעלי תשובה.