ל. חיון כותבת על רשמים אישיים מיום הזכרון
כבר התרגלתי, מאז שחזרתי בתשובה, להתעלם לזלזל ולהגיד: 'ברוך שהבדלנו מן התועים' על מועדים שאינם כתובים בפוסקים ובהלכה, אך בהיותי נשואה לבן למשפחה שכולה, יום הזכרון תופס אותי רגשית במקום אחר, ואני כל שנה נמצאת שוב, בטקסים ובבית העלמין, נפגשת מחדש עם עולם ישן מוכר, וכל שנה – זה פוגש אותי במקום קצת אחר.
אני מרגישה שאיפשהו לימדו אותנו להתנכר. בקלות נפרדנו מהטקסיות של "יום העצמאות", והיו גם כאלה שאמרו שאין לנו מה ללמוד מהגויים איך להתאבל, ולצורך כך יש לנו את תשעה באב.
אבל התבגרתי מההתיחסות הדו-מימדית הזאת. כיום, אני מרגישה שקצת גדלתי מהמקומות האלו, ואני מבקשת למצוא את הנכון והמדויק לי בכל זה. לא להכל יש לי תשובות ומסקנות ברורות, אבל הרבנית ימימה מזרחי, התיחסה ליום זה בצורה רגישה ואנושית כל כך, ורציתי לשתף נקודה שמאד נגעה בי:
" אנחנו בימי זכרון לצעירים שנקצרים בימי קציר החיטים . כמה יפים ! כמה ילדים! וכשצעירים מתים, שואל הרבי מפיאסצנא, איך לא חוזר העולם לתוהו ובוהו? מפני שזאת סתירת כוונות הבריאה."
ואז היא ממשיכה בציטוט שלו שהספיד את בנו שנרצח בשואה:
"יש צרות שאי אפשר לקבל עליהם תנחומים
על הפסד נשמות צעירות אי אפשר לקבל תנחומים
כי כל אחד , לא כשחסרים לו בלבד הוא מצטער
ןלא געגועיו בלבד הם שמענים ומדכאים אותו
רק בעיקר צערו: שלא חיו חיים ארוכים
הן בעולם הבא בוודאי טוב להם, אבל ה' ברא שיחיה האדם 70 80 ו90 שנה
וכמה ברכות נאמרו בתורה על אריכות ימים ושנים
ועל זה דווה ליבנו ותבכה נפשנו
על אותן נפשות שנעדרו שדמי ימיהן
ואיך נתנחם ובמה אפשר להתנחם
כי הם אינם חיים עוד
ורק הוא יתברך יכול לנחמנו בתחיית המתים"
ועוד משהו ששמעתי ואיפשר לי להתחבר ליום הזה באופן מהותי .שנפנה כלפי שמים ביום זה ונבקש שכל אותם שנהרגו במערכות ישראל, יחשבו כולם כמי שחרפו נפשם למות על קידוש ה'
ויכתבו בספר דברי הימים.
בצפירה…
בעודי נמצאת בביתי ועוד כמה דקות הצפירה ואני חושבת איך לנהוג מול ילדיי….
החלטתי שאני לא מתעלמת רק בגלל שאף אחד לא רואה שאנחנו לא עומדים, אלא הודעתי לילדיי שעוד כמה דקות צפירה, ואנחנו יושבים להגיד תהילים. חשתי שכך אני מחנכת אותם לכבד את הרגע הזה בדרך המהותית שלנו. והם כמובן נורא התרגשו, ספרו את הדקות עד לצפירה ושיתפו פעולה.
ובטקס
לטקס אנחנו מגיעים כדי לכבד את חמי וחמותי. בדרך כלל עומדים מרחוק, ורק בסוף, כשנגמר, באים להראות נוכחות. תמיד הייתי אומרת לבעלי שזה ממש חשוב לכבד אותם וטוב שבאנו. אבל היום הרגשתי משהו קצת יותר עמוק.. הגענו ב'קדיש' וב'אל מלא רחמים', הרחבה היתה גדושה בעשרות אנשים ואי אפשר היה להתקרב. עמדנו בדממה והאזנו לתפילה המתנגנת: אל מלא רחמים…. המצא מנוחה" …
אני עומדת ומתסכלת על עשרות האנשים שעומדים בדממה…
משהו בתדר שלהם מאוחד. התפילה הזו מעוררת את הלב היהודי. הרגשתי את החיבור לעם הנצח שלאורך הדורות נשרף, נטבח, נצלב ונהרג על קדושת ה'. הרגשתי תדר של עוצמה ואחדות של עם שצועד לעבר הנצח, והרגשתי איך הלב שלי גם מקרין את זה החוצה.
ונכון, יש פה גם כל מיני עיוותים בדרך: הטקס לא מתנהל בדיוק בשיא הצניעות, ועוד מלא בעיות, אנחנו היינו עושים את זה אחרת. אז מה? כרגע המציאות היא שבאנו להתבונן מלב יהודי, ולהתחבר למקום המהותי של העם, שאנחנו חלק משרשרת הדורות שלו, והחיילים הקדושים האלו במותם ציוו לנו את החיים. ובואו לא נשכח זאת בגלל שחזרנו בתשובה!
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.