קוד לבוש – על אופנה, סגנון לבוש ומה שזה אומר עלינו

גרטל, מגבעת, ותיק של מיקי מאוס. מה שאנו מייצגים דרך הבגדים שלנו.

הבגדים שלנו הם הרבה מעבר למה שהם אמורים להיות. מעבר לתפקידם הבסיסי לכסות ולחמם, הם גם מספרים עלינו. על הסטטוס, על המעמד, על עצמנו.

כחילונים, הכרנו היטב את הניואנסים ואת הסיפורים שכל בגד סיפר. ההבדל בין ספורט לאלגנט. ההבדל בין מלבושים ערסיים לבין פריקים זרוקים בסגנון הודו. כל לבוש והתכשיטים שמתאימים לו, כל לבוש וסגנון האישיות שבדרך כלל הולך איתו. כל מצב וקוד הלבוש שלו. איזה בגדים מתאימים לארוע חגיגי, איזה בגדים מתאימים לאסיפת הורים ואיזה בגדים מתאימים לחוף הים. אף אחד לא היה צריך ללמד אותנו, חיינו את זה.

החזרה בתשובה לא מבטלת את זה. גם בחיים החדשים כבני תורה יש קוד לבוש מוגדר וקבוע. אולי אפילו יותר מאשר העולם החילוני. לכל מגזר סגנון לבוש משלו. גודל החליפה, סוג הבד, סוג המגבעת ברמות של הקנייטש' והשטריימל. מדי א' ומדי ב'. יש בזה חוקים מאד ברורים ונוקשים. גווני החליפה, סוג הכפתורים (פלסטיק? זהב?), סוג הנעליים. משום מה, בעלי תשובה שנכנסים לעולם הזה בגיל מאוחר יותר, לא ממש מצליחים לתפוס את החוקים, את האופנה, לא במובן החיצוני הרדוד אלא במובן של המשמעויות, האמירה שמאחורי הבגדים. ממילא ההתאמה שלנו לעולם הביגוד החדש מתבססת על חיקוי, ולפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו משדרים לעולם מסרים שלא ממש היינו רוצים לשדר.

צריכים להודות על האמת: מייד קולטים עלינו שאנחנו זרים. לפעמים זה ממש בולט. יש עירבוביא של בגדים מסגנונות לא קשורים. חייל במדי חיל האויר עם כובע של חיל הים ונעליים אדומות כמו צנחן מייד יבלוט. כך גם אנחנו, לא שמים לב לניואנסים, לא מודעים אליהם. לפעמים זה משעשע, לפעמים זה פטתי (אני מכיר בעל תשובה שהתעקש ללבוש תמיד את המגבעת, גם כשרק יצא להוריד את הזבל, הוא חשב שזה מחזק אותו מבחינה חברתית, אבל המגבעת שלו הגיעה עד האזניים וגורמת לו להיראות מגוחך). כשזה נוגע לילדים שלנו זה ממש עצוב. אנחנו לא יודעים כיצד לסרק את פאותיהם וגורמים להם להיראות חריגים ומוזנחים. אנחנו לא יודעים להתאים להם מגבעת וגורמים להם לשנוא ולבעוט בכל קוד הלבוש הזה. אנחנו גורמים להם להתבייש בנו, כשאנו באים לאסיפות הורים או לאירועים חברתיים בצורה שנראית להם חריגה ומוזרה.

מה העצה? שתי אפשרויות. או לקבל את זה שאנו שונים, על כל היתרונות והחסרונות שכרוכים בכך, (ויש השלכות חמורות), או – להיעזר בשכן או חבר חברה'מן (או לתת לאשה למצוא חברה או שכנה חברה'מנית) ולקנות בגדים אך ורק איתם. לאחר שקנינו, ההלכה אומרת שמותר לשנות ולומר 'מה נאה בגד זה', גם אם הוא משדר מסרים הפוכים. לכן החכמה היא כבר לשלב לקיחת הבגד, לא לסמוך על המוכרים והזבנים (שלמרות רוה יושרם והגינותם, יש להם אינטרסים נוספים של מלאי, רווח וכו'), ולכן כדאי לבוא עם אדם נוסף, מומחה, מקומי, מטעמנו. זה לא נוח, זה מסרבל, אבל אין ברירה. זה חוסך הרבה אי נעימויות והרבה כאב לב בעתיד. את הפיג'מה לא צריך, אבל בגדים שאיתם אנו מופיעים בציבור.

ולסיום – תופעה מענינת, שלא הצלחתי למצוא לה הסבר מניח את הדעת. גם בעלי תשובה שחקרו לעומק את הנושא והצליחו למצוא, לבד או בעזרת חברים, ביגוד מושלם הולם ומתאים, והתאמצו מאד לטשטש כל זכר להיותם בעלי תשובה בלבוש כבד ואותנטי, עדיין, גם הם מקפידים להשאיר פריט לבוש אחד שיסגיר את היותם בעלי תשובה. גרביים לבנות, תיק של מיקי-מאוס, משהו. זה לא יכול להיות בטעות, יש כאן משהו תת מודע שמסרב להתבטל לגמרי, ואני לא הצלחתי להבין עדיין את עומק הצורך הנפשי לכך. אשמח לשמוע את דעותיכם לכך, בתגובות למאמר.

 

[קרא עוד כתבות]

אודות דן טיומקין

הרב דן טיומקין - גדל ברעננה. חזר בתשובה לקראת סוף השירות הצבאי בחיל האוויר. למד שש שנים בישיבת סלבודקה בבני ברק. כתב את ספרי ההדרכה "במקום שבעלי תשובה עומדים" (הוצאת פלדהיים), חלק א' וחלק ב', ואת הספר "בוסר המלאכים" על חינוך. ספריו זכו להסכמת גדולי תורה מכל החוגים. ממייסדי ומנהלי ארגון "מענה", להדרכה וסיוע לבעלי תשובה.