אתה נמצא כאן

בלי לדעת מה המיקום שלנו, לא נוכל באמת להתעלות.

 זה אולי משל מיושן קצת בעידן ה-GPS, אבל ודאי כולנו נתקלנו בסיטואציה כזאת: אנחנו במקום לא מוכר, אוחזים מפה ברורה, אבל זה לא עוזר לנו כלל כי אנחנו לא יודעים את המיקום שלנו במפה. במצב כזה המפה לא יכולה לעזור לנו, ולכן אנחנו מחפשים נואשות אחרי סימן דרך שיסנכרן את המציאות עם המפה, כי רק כך נוכל באמת להיעזר בה. זה שלב מעצבן אבל קריטי – אם נתעה ולא נבין את מיקומינו המדוייק, כל הניווט בהמשך לא יצליח להביא אותנו אל היעד.  נשמע מוכר?

אנחנו בימי שאחרי הפסח, יצאנו לגאולה ואנחנו בדרך לקבל את התורה, שהיא מפת החירות האישית של כולנו. אבל קל גם בזה לטעות ולא להתייחס למקומנו הנוכחי.

ננסה לדבר על 4 זירות, 4 מקומות שבהם אנחנו רוצים להתעלות ולבנות בניין אישי רב קומות, ודוקא לכן צריך להכיר קודם כל את היסודות שנטועים בנו, כדי לדעת מאיפה מתחילים: 

  1. מלחמת היצר
  2. מציאת בת זוג
  3. מציאת עבודה
  4. חינוך הילדים

 בכל אחת מהזירות האלה חייבים להיות עם הפנים קדימה, לא לדשדש בהווה, אלא להעצים את הטוב שבנו ולגדול. אבל כדי שהגדילה לא תהיה מדומיינת אלא אמיתית, חייבים לדעת איפה מתחילים. "אתה נמצא כאן". עכשיו תגדל.

 1. מלחמת היצר.

נאמר בפסוק (משלי י"ב י'): "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ". בכל אחד יש נשמה אלוקית ממעל, אבל יש בנו גם בהמה, והצדיק יודע ומחובר גם לבהמה שלו, כי אם הוא לא יכיר אותה, התקדמותו הרוחנית תהיה מזויפת, כי הוא יחיה בבועה דמיונית אבל עם לב מנותק שנשאר רחוק וזר.

 

ולכן, התנאי הראשון להתקדמות רוחנית צריך להיות קודם כל – לנסות להכיר את אותם רבדים נמוכים. מי שמתעלם מהנתונים שלו, מהרצונות שלו, מההרהורים שלו, דומה לאופה שבא לאפות לחם, ושם מידות קמח ומים כמו שראה אצל שכנו, מבלי להתחשב בנתונים האוביקטיבים שלו, כגון: יכולת הלישה, עוצמת התנור שבביתו וכדומה, ולכן הלחם לא יתפח או לא יאפה כראוי. והנה קל וחומר בהבנת כוחות הנפש.

 

הטעות הגדולה ביותר, שהרבה חכמים טעו בה, היא ההתעלמות: הם פשוט לא מתייחסים, מתעלמים מהכרת הקומות התחתונות שבנפשם.

 

לסיכום, כדי להגיע לתוצאות אמיתיות במלחמת היצר, צריך קודם כל להכיר את טבענו ורק כך נוכל באמת להגיע להישגים רוחניים אמיתיים.

2. מציאת בת זוג (או בן זוג, אני אכתוב בלשון זכר רק כדי לא לכפול את הדברים)

הרמב"ם, בספרו משנה תורה, פותח את הלכות אישות (פרק א' הלכה א') בתיאור צורת הנישואין שהיתה קודם מתן תורה, שהתבסס רק על הרצון המשותף של בני הזוג לחיות ביחד, ורק אחר כך, בהלכה ב', הוא מתקדם ומדבר על צורת הקידושין הנוהגת לאחר מתן תורה, הכוללת קניין קידושין מחייב. המפרשים עומדים תמהים. לאיזה צורך מצא לנכון הרמב"ם לכתוב את המציאות שהיתה קודם מתן תורה? הרמב"ם כתב את ספרו הרבה אחרי מתן תורה, ומה שהיה קודם – כבר לא רלבנטי. אין לזה אח ורע בשום מקום אחר ברמב"ם. לפני מתן תורה אדם היה יכול לאכול ללא שחיטה, ללא לבדוק את המאכל מתולעים, בלי לעשר ובלי לברך ברכת המזון. מה העניין לתאר את זה בספר הלכה?

ראיתי לתרץ, שיש כאן שתי קומות באיכות הקשר שבין בני הזוג. יש קומה ראשונה של חיבור בין איש לאשה, חיבור שמבוסס על רצון. זהו חיבור טבעי שהיה עוד לפני מתן תורה. התורה לא באה להפקיע את החיבור הזה, אלא רק להוסיף עליו עוד נדבך, נדבך מחייב של קניין קידושין ונישואין, נדבך שגורם לקשר להיות יציב, ולא להתבסס רק על אינטרסים גופניים שבדרך הטבע הם נוטים להשתנות. אבל העובדה שיש משהו בסיסי בטיב הקשר בין בני הזוג לא נעלם, אלא ממשיך להשפיע על הקשר גם בזמן שאחר מתן תורה, ולכן הרמב"ם מצא לנכון לספר לנו עליו.

ולכן, גם אם הנערה היא ממשפחה מיוחסת, עדינת נפש, יראת שמים, בעלת חסד ומידות טובות למכביר – זה לא מספיק, לא מדובר כאן בנתינת ציון אוביקטיבי אלא בהתאמה אישית, ולכן אסור להתעלם מהקומה הראשונה הזאת, גם ברובד הכי חיצוני של משיכה למראה שלה (וכבר ייחדנו לכך מאמר בנושא השידוכים), וגם ברובד קצת יותר עמוק של נשיאת חן. ומטעם זה אסרו חז"ל לקדש אשה עד שיראנה (קידושין מ"א). בירור השקפתי שכלי בהחלט אינו מספיק, ואם הם יתחתנו מתוך מחשבה ש׳הדבר יסתדר עם הזמן׳, זה עלול לגרור בעיות גדולות בעתיד!

3. בחירת מקצוע

כל פסיכולוג תעסוקתי מתחיל יודע שההצלחה במקצוע לא תלויה ברמת הביקוש וההיצע אלא בחיבור של האדם עם מה שהוא עושה. יש מליוני אנשים שהשקיעו שנים ללמוד מקצוע מסויים, אבל לא הצליחו להתמיד בו, או להיות טובים בו, כי ליבם פשוט לא נמשל לזה.

ולכן לפני שבוחרים מקצוע, צריך התבוננות פנימה: במה אני טוב? את זה צריך לפתח, למקצע, לרכוש השכלה ונסיון. אבל רק כקומה שנייה על תחום שאני נמשך אליו, תחום שאוכל לתת בו את הלב ולא רק אראה בו כאמצעי פרנסה.

כיצד נזהה נטיות וכישורים בעצמנו? אפשר דרך מידע מתוך הסביבה, אפשר דרך הצלחות העבר, אפשר דרך זיהוי חוזקות בתחום לימודי (יותר אוהב עיון, מוסר, חשבון וכו') ואפשר דרך משיכה לתחומי ידע דרך ספרות/אומנות/תחביבים.

יש כל מיני דרכים לזהות נטיות תעסוקתיות. המודל המפורסם הוא של ג'ון הולנד, שחילק את הנטיות התעסוקתיות ל-6 מחלקות:

א. ביצועי / טכני – נטיה ליכולות אתלטיות או מכאניות, שנמשכים לפעילות פיזית עם חומרים ועצמים מוחשיים.

ב. מדעי / חקרני – נטייה לצפות, ללמוד, לחקור, לנתח, להעריך ולפתור בעיות דרך פעילויות המחייבות מחשבה שיטתית וכושר ניתוח.

ג. אומנותי – נטיה לפעילויות יצירתית, ספונטאנית, הנותנת דרור לדמיון ומאפשרת ביטוי למחשבות, לרעיונות ולרגשות באמצעות מילה, חומר, צבע או צליל).

ד. קונבנציונאלי/ אדמיניסטרטיבי – נטייה להעדיף פעילויות מתוכננות מראש, בעלות מבנה נתון, הכפופות לחוקים, לכללים ולנהלים מוגדרים.

ה. חברתי – נטייה לקשר עם אנשים, לפעילות הכרוכה ביחסי קירבה, הבנה, הדרכה וסיוע, בצורה של התייחסות אמפתית ונעימה לזולת.

ו. יזמי – נטיה לפעילויות הכרוכות בניהול, בהנהגה, בשכנוע, להפעיל אחרים במטרה להשיג מטרות ארגוניות או למען רווח כלכלי.

 

לכל אחד יש תמהיל שונה של כל אחת מהנטיות התעסוקתיות האלה, אבל שתיים או שלוש הנטיות הדומיננטיות ביותר הן העיקריות. כמובן שזה לא מספיק, וצריך לסנכרן את הנטיות עם ביקושי שוק העבודה, ועם הכשרה מקצועית רלבנטית. אבל אסור להתעלם מהקומה הראשונה של זיהוי הנטיות התעסוקתיות, כי רק תחום שבו מביאים לידי ביטוי את אותן הנטיות, מביאה לעבודה מלאת סיפוק והגשמה עצמית.

 4. חינוך הילדים

הכלל הראשון בחינוך הוא (משלי כ"ב ו'): "חנוך לנער על פי דרכו", עלינו להכיר את הנער כדי לדעת כיצד להשפיע עליו. ולכן זיהוי מיקומך במפה הכרחי לא רק לעצמנו, אלא גם לחינוך ילדינו. הדרך לרומם אותם חייבת להיות מלווה בהערכה כנה ומתמדת של החוזקות שבו.

 

כולנו יודעים שאי אפשר לחנך רק על ידי עונשים וגערות. ילד שאינו מקבל חום ואהבה אלא רק מתעלמים ממעלותיו, ולוחצים עליו ולא מראים לו עד כמה מעריכים את הטוב שבו, ילד כזה יגדל כבוי ועצל או מרדן. ולכן הכלל הראשון בחינוך, הוא לזהות את המעלות של הילד, כדי לרומם אותו משם. יש ילדים שהחוזקות שלהם הן לימודיות, יש כאלה שיותר מתחברים למוזיקה או לציור. יש הרבה שערים לקדושה, וזה חייב להתבטא בכל סוג של תקשורת עם הילדים. שולחן שבת שכולל לא רק שאלות למדניות אלא גם לבקש מהילד שחזק במוזיקה שישיר, הילדה שחזקה בדרמה – שתציג חלק מהפרשה, ועל זו הדרך עם כל ילד וילד. בכל אחד יש נקודה טובה ייחודית ובדרך כלל הוא לא מספיק מודע אליה. התפקיד הראשון והעיקרי של כל מחנך הוא לשקף לילד את מעלותיו, כי זו המקפצה דרכה הוא יוכל לחוות חוויות הצלחה בחייו, בכל תחום שיבחר, ולהתעלות מעלה מעלה.

 

הקשר בין כל הזירות אינו מקרי. הדרך היחידה להתעלות באמת – היא רק אם נשתף גם את הלב! אדם שהוא זר לעצמו – ומתעלם באכזריות מהכרת נפשו – דומה לאב שמחנך את בנו רק על ידי צעקות וגערות, מבלי שהוא בכלל מתעניין בו (וכמובן שגם אינו מראה לו חום ואהבה). זרות עצמית זו מקרינה ומשליכה באופן ישיר גם על הקשר עם אשתו ועל הקשר עם ילדיו, שהרי אם הוא לא למד להשפיע בנועם ובחכמה גם על החלקים הרכים שבו, על הילד שבו, היאך יוכל להצליח להשפיע על אשתו וילדיו? הסיבה העיקרית לכך שאדם מתנהג עם משפחתו ואוהביו בקשר לא תומך, היא בגלל שכך הוא רגיל להתייחס לנפשו.

 

נאחל לכולנו שנצליח לצאת לחירות, כל אחד מהמצרים שלו, ולצורך כך נזהה את מיקומנו הנוכחי, את הקומה הראשונה שהוטבעה ונשרשה בנו, כדי שנוכל לבנות עליה עוד קומות רבות של אישיות עוצמתית ומוצלחת.

 

בהצלחה!

[קרא עוד כתבות]

אודות דן טיומקין

הרב דן טיומקין - גדל ברעננה. חזר בתשובה לקראת סוף השירות הצבאי בחיל האוויר. למד שש שנים בישיבת סלבודקה בבני ברק. כתב את ספרי ההדרכה "במקום שבעלי תשובה עומדים" (הוצאת פלדהיים), חלק א' וחלק ב', ואת הספר "בוסר המלאכים" על חינוך. ספריו זכו להסכמת גדולי תורה מכל החוגים. ממייסדי ומנהלי ארגון "מענה", להדרכה וסיוע לבעלי תשובה.