גידול ילדים זה דבר שמצריך הרבה תשומת לב לילד. מעבר לתפילות, ועוד תפילות, ועוד תפילות, צריך גם להיות עם 'יד על הדופק' ולשים לב לכל ירידה בלימודים או בהתנהגות, ולנסות לתת לילדינו כלים להתרומם ולהצליח באמת, עם הרבה אמונה בעצמם. אנחנו חיים בדור שבו כל זוג הורים נאלץ להתמודד עם בעיות חינוכיות ואתגרים קשים. הרבה אנשי מקצוע, יועצים, מטפלים, מאבחנים ופסיכולוגים מתפרנסים בזכות עזרתם למשפחות.
הרבה פעמים הבעיה מתחילה במשהו ממש קטן. המשהו הזה גורם לילד (או לילדה) לא להתקדם בלימודים. לא לעקוב אחרי החומר הנלמד. במצב כזה, חיש מהר מגיע גם שעמום ובעיות התנהגות קלות. תגובת המערכת: כעס, עונשים, 'מה קרה לך?', 'ממך אנחנו מצפים ליותר!'. אם הבעיה לא מטופלת, זה הולך וצובר פער, ולאט לאט הילד מתיאש מלהיות ה"צדיק" שמנסה לרצות את המערכת, כי גם ככה הוא לא יכול, אז הוא פשוט מתרגל לתפוס תשומת לב באמצעים שליליים, ואז זה כדור שלג.
להלן 8 בעיות קטנות, שאם רק יאובחנו ויטופלו בזמן, ברגע שהתגלתה חריקה קלה, הם יכולים להיות הפתרונות הקטנים שיחסכו בעתיד בלגן גדול.
1. בדיקת ראייה
לא צריך שהילד יהיה חצי עיוור כדי שתהיה לו בעיית ראייה. מספיק ליקוי ראייה קטן, כדי שהילד לא יראה את הלוח ברור. ההורים והמורים מתקשים להגדיר את הבעיה. בהפסקה בחצר הילד לא נתקע בדברים, ולכן בלי אבחון מקצועי – קשה להבחין בבעיה ולשים את האצבע על הראייה. אבל אם הלוח לא בפוקוס, הנזק מתחיל להצטבר, ומתחילה מגמה של חוסר הצלחה בלימודים, שכאמור, נוטה להתפתח לבעיות משמעת. אז בקיצור, אם מתחילות חריקות: דבר ראשון תקבעו תור לרופא עיניים!
2. בדיקת מיקוד ראייה
גם הבעיה השניה קשורה לעינים. לפעמים הילד באמת רואה מצויין, כמו שההורים והמורים יכולים להעיד, אבל יש לו בעיה אחרת – מיקוד ראייה. מסתבר שיש שרירים שגורמים לעיניים לשנות את הפוקוס, בין קרוב לרחוק. בין המחברת ללוח. יש ילדים שלהם זה לוקח יותר זמן. ואז כאשר צריך להעתיק חומר – זה לוקח כמה שניות יותר מדי, הילד מתיאש, המורים כועסים, והנה מתחיל כדור שלג. גם בזה ניתן לטפל בזה בקלות, רופאי עיניים שמתמחים באבחון הבעיה יודעים להמליץ על שיטות טיפול בעזרת תרגילים שעושים מעין 'פיזיותרפיה' לשרירים הללו, והבעיה פשוט נפתרת.
3. בעיית שמיעה
שוב, דבר טכני קטן יכול לגרום לכל כך הרבה קשיים. ברור שאת רוב הדברים הילד שומע מצויין, אבל בעיית שמיעה מתבטאת בטווח גבולי, שבו מתפספסות מילים (כמו שכולנו מכירים משיחת טלפון באיכות גרועה). בכיתה גדולה ורועשת – זה מה שעושה את ההבדל בין ילד ששומע לבין ילד שמפספס מילים וצובר פערים. בכל מכוני שמיעה, תמיד כאשר מגלים שיש לילד בעיית שמיעה, התגובה של ההורים היא הלם מוחלט. "אבל הוא שומע נהדר! רק באנו לשלול…!". אז זהו – שלא, השמיעה שאינה תקינה איננה ניכרת בבית, ולכן יש מכוני שמיעה. קל לאתר וקל לטפל.
4. בעיות קשב וריכוז.
כמו שברור שאין טעם לכעוס על ילד שזקוק למשקפיים ולומר לו בכעס כשהוא בלי משקפיים: "למה אתה לא רואה? תתאמץ ותראה טוב". זה לא יעבוד. ככה בדיוק ילד עם בעיות קשב וריכוז. זו תופעה לא קלה: אצל הילד, רעשי הרקע הם באותו ווליום כמו קולו של המורה. כל ציוץ ציפור, כל רכב חולף, או ילד שמוציא עט מהתיק, הכל גורם לקטיעה מדברי המורה, ואז צריך להתאמץ מאד כדי לאחוז ראש ולהיזכר על מה דיברו – והתוצאה בלתי נמנעת. זו תופעה נפוצה היום, וברוך השם יש לה פתרונות – חלקם טיפוליים וחלקם תרופתיים. אני לא חסיד של כדורי רטלין, שלא ממש אפקטיביים לרוב סוגי בעיות הקשב והריכוז, אבל יש כמה סוגי ADHD שממש עבורם הומצא הרטלין, ורק ככה הילד מצליח ללמוד, וזה מוריד את כל התסכול והתוקפנות, ומחזיר אותו למצב של ילד נורמלי שמנסה לרצות את ההורים והמורים שלו. אחרי ששללנו ראייה ושמיעה, כדאי לקבוע תור לנוירולוג, או לעשות אבחון מוצלח. כדאי לבדוק גם את זה, ולמצוא בעיות.
5. החשש באבחונים.
אבחונים לפעמים מאד מועילים כי הם מגדירים את הבעיה ונותנים פתח לטיפול. אבל צריך להיות מודעים לחסרון העצום שבהם – הם מנציחים מצב קיים והופכים אותו לרשמי. זה דומה למישהו שמצלם במעלית את המסך שמראה באיזה קומה נמצאים. זה אמת ונכון, אבל יותר חשוב לדעת אם הכיוון הוא עלייה או ירידה. אם נאמין בטוב שיש בילד, ניתן לו תחושה של אמון, של חום ואהבה, של הערכה בלתי מותנת, הרבה מהאבחונים לא יהיו נצרכים כי הילד ינסה להשתפר. אז נכון שהאבחון לפעמים מאד נצרך – כי הוא מזכה בפטורים או עוזר למקד את הטיפול, אבל חלילה להיות תקועים בתווית שהודבקה על הילד – צריך לדעת שאם נראה את הטוב שבו, הטוב שבו יגדל ויתעצם!
6. הברווזון המכוער
'הברווזון המכוער' מלמד אותנו שמי שחריג – נוטה לקבל מהסביבה יחס מפלה. אצל הברווזון יש סוף טוב כשהוא התגלה כברבור, בחיים האמיתיים זה לא תמיד קורה ותפקידנו כהורים לא ליצור בעיות לילדים שלנו. ולמרות זאת, כל כך הרבה פעמים אנחנו גורמים ומייצרים לילדים חיכוכים בכך שאנחנו עושים אותם יוצא דופן. החזון איש אמר שכל אדם צריך להיות 'שונה – אבל לא משונה'. מבחינה חיצונית ילד שנמצא בסביבה שבה הוא יוצא דופן וחריג, בטוח יזכה בזכות חריגותו ליחס מפלה מחבריו. אפילו במוסדות תורניים שמחנכים ל"ואהבת לרעך כמוך", צריך לזכור שילדים זה ילדים, ולא צריך לתת להם נסיונות שהם לא יצליחו לעמוד בהם. התופעה נפוצה במיוחד אצל עולים חדשים שמתקשים להיפרד מהרגלי לבוש מארץ המוצא, או בבעלי תשובה שלא מודעים לניואנסים שבאופנה החדשה. יש שוני בין כיפה לכיפה. גם אם ההורה יותר מאמין בכיפה בצבע, בסוג, או בגודל מסוים – ברגע ששמת את הילד במוסד חינוכי, קחו בחשבון שכל חריגה מהאופנה המקומית – יכולה להעמיד בפני הילדים נסיון בלתי אפשרי.
דוגמה מצויה, היא כאשר בעלי תשובה עומדים לחגוג בר מצוה לבנם והם הולכים לקנות איתו מגבעת. הרבה בעלי תשובה לא מודעים לכללי האופנה הנוקשדים שיש בזה, למותגים, לצורת הכובע עם כל המשמעויות העצומות שהחברה מיחסת לו. למה? כובע! והילד זוכה לכובע שנעצר רק בזכות האזניים, או לסתם כובע לא אופנתי, הוא מקבל בזיונות מחבריו, ופשוט לומד לשנוא את הכובע – ואת כל מה שהוא מייצג. חבל. צריך להיות מודעים לחסרונותינו המבורכים בתחום האופנה החרדית, ולקחת מומחה שייעץ באוביקטיביות מה הכי נכון לקנות. זה לגיטימי, ואפילו חז"ל נתנו את העצה הזאת – אם אתה לא מומחה בתחום מסויים, קח איתך חבר, אפילו 'עם הארץ', אבל מומחה באותו תחום, שייתן עצה טובה.
7. קודים של לבוש 'מוזנח'
תופעה פחות מוכרת ופחות מודעת אבל מאד כואבת, במיוחד לילדים בגיל קטן שרק נכנסו למוסדות חינוך. צריך לדעת, שכל מחנך נוטה להפלות ילדים שנראים לו מוזנחים. זה לא מודע, ולא תהליך שנובע מבחירה, אבל כאשר יש ילד שנראה מוזנח הוא זוכה ליחס פחות אוהד, תומך ומעודד מילד שנראה מושקע. זו המציאות.
ולכן, כדאי לעודד ילדים קטנים שיקנחו את האף ולשלוח איתם תמיד חבילת ממחטות. כדאי לדאוג שהם יראו מסורקים ומטופחים. הרבה בעלי תשובה פשוט לא יודעים היאך לסרק את הפאות של ילדיהם, והם שולחים אותם עם פאות מדובללות מפוזרות, בלי לדעת שזה גורם למורים להתייחס לילד בצורה מפלה בגלל זה, וחבל, כי זה תחילתו של כדור שלג מיותר. גם בזה, מומלץ לבקש מאיזה שכנים שילמדו את הטכניקות לסירוק נכון של הפאות!
8. ואחרון חביב – דמות מופת
מרוב כיבוי שריפות וטיפול בשיגרה השוחקת, לפעמים אנחנו מדי מזדהים עם הזהות שלנו כ'והורים', שוכחים את עצמנו. אנחנו לא רק "אבא" ו"אמא". אנחנו גם בני אדם עם צרכים וחלומות משלנו. ולמרות זאת, ההורות גורמת לנו לשכוח את זה, וכך אנו מוותרים על החלומות שלנו, דוחקים ומזניחים את הזוגיות, עושים הכל 'למען הילדים'. בדבר הזה, כדאי לקחת מוסר מסרטון הבטיחות שמקרינים בטיסות, שבמקרה חירום יפלו מסיכות החמצן, ואז יש לשים את המסכה קודם כל לעצמך – ורק אחר כך לילד. יש כאן הגיון בריא. הילד צריך הורה חי ומתפקד. הורה ששוכח את עצמו, מסכן בזה לא רק את עצמו אלא גם את הילד. וזה כלל שנכון לא רק במקרי חירום בטיסות, אלא גם בחיים הרגילים. למרות כל האתגרים שהילדים מציבים בפנינו, צריך לזכור שהילד מצפה לראות אותנו חיים ובעלי אנרגיות, ולכן חשוב שעם כל הכבוד לא ננתק את עצמנו מהדברים שנותנים לנו את השמחה והחיות, הנצרכים כל כך להיותנו הורים טובים.
יש לכם רעיונות נוספים שתרצו לשתף? נשמח לקבל 'תגובות למאמר'.
התמונה למאמר זה נלקחה מתוך הספר הנפלא: "הברווזון המכוער – גירסא יהודית מוארת", ספר שעוד יזכה למאמר בפני עצמו פה באתר בקרוב, בעזרת ה'.
מאמר יפה. למרות שעדיין אין לי ילדים – בוודאי אשתמש בעצות כשיהיו לי.
יישר כח על העצות המפורטות בצורה מעשית ("לשלוח עם הילד חבילת ממחטות").
בס"ד
לגבי מספר 6 – בעלי תשובה מבוגרים, לא ילדים, מקבלים את היחס המפלה הזה בעבודה וגם לפעמים במשפחה שלו .. זה קשה מאוד לפעמים, במיוחד למי שהיה במעמד גבוה בעבר.
אמנם היחס המפלה מגן מניסיונות מיותרים (מניסיון) אבל קשה בכל זאת.. אשמח להתייחסות\עצה.