כל כך הרבה כבר נכתב ונאמר על זמן שמחתנו, הימים המיוחדים האלה בהם אנחנו חוגגים את חג הסוכות. כולם מכירים את אמרתו של רבי נחמן: "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד" (ליקוטי מוהר"ן תניינא כ"ד), ולא כולם זוכרים את פסק הרמב"ם (הלכות דעות פרק ד') שהאדם צריך להיות "שמח כל ימיו". אבל בימי החג ובחול המועד, שאז זו מצות עשה מן התורה (משנה ברורה סי' תקכ"ט ס"ק ט"ז וסי' תק"ל סק"א) וממילא כבר אי אפשר להתכחש לחשיבות השמחה, דווקא אז מתקשים ליישם ולקיים את המצוה הזו. שהרי מקום השמחה הוא בלב, ועל הלב קשה לצוות: "שמח!".
כמו בשאר המצוות הקשורות בלב, מבואר בפוסקים שהמצוה אינה כוללת רק את התוצאה (של תחושת השמחה) אלא גם את ההשתדלות להגיע לשם, עד שאפשר לומר כי עיקר המצוה הוגדר בעצם העיסוק במעשים ופעולות המביאים לידי אוירה של שמחה, ומניעת והרחקת המעשים אשר יכולים להביא לידי כעס, צער ודאגה (עד שהפוסקים דנו אם מותר ללמוד הלכות אבילות, וכן כתבו שראוי שלא למנוע שינה מעיניו אם הדבר גורם לו צער). ובאמת ענין השינה הוא משל נאה להבנת מצוה זו, שעצם ההירדמות אינה בשליטתנו בכל רגע נתון, אבל יש פעולות שמביאות את השינה (שכיבה על מיטה, ריבוי מאכל, עצימת עיניים) ועשייתם היא ההשתדלות להביא את השינה, וגם כאן, לא תמיד רגש השמחה בלב הוא בשליטתנו בפועל, אבל יש פעולות מוגדרות שמביאות את השמחה, ועשייתן במטרה להביא את השמחה לליבנו, היא בכלל מצוה זו.
וכיון שגדר המצוה הוא לעסוק במעשים המביאים את השמחה ולהימנע ממעשים המרחיקים אותה, כתבו הפוסקים שאין לצמצם בהוצאות יו"ט (שו"ע שם ס"א, ואם מוסיף – מוסיפים לו, משנ"ב בשם הגמרא בביצה ט"ז), ויש ללבוש בגדים טובים משל שבת (שם בס"א), ולאכול בשר ולשתות יין (משנ"ב שם בשם הרמב"ם פ"ו מהל' יו"ט), שנאמר (תהילים ק"ד ט"ו): "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ". והמכבד את המועדות ומוציא הוצאות להתענג בהם באכילה ושתיה לשם שמים זוכה בכפלים (שדי חמד מערכת חוה"מ אות ז' בשם האר"י ז"ל). עוד לגבי דרכי השמחה, כתב היראים (רס"ז) שבכל דבר המשמח את האדם חייב אדם לשמוח עכ"ל. אפשר לקיים מצוה זו גם על ידי לימוד תורתנו הקדושה, שדברי תורה נקראים משמחי לב (שאגת אריה סי' ס"ט, ראה שם).
מצות השמחה בחג שייכת גם בנשים, רק שאצלן החיוב מוטל לא רק על כל אשה ואשה, אלא האחריות לכך מוטלת גם על הבעל, וכמו שמבואר בשולחן ערוך (סי' תקכ"ט ס"ב) וז"ל: כיצד משמחן? הקטנים, נותן להם קליות ואגוזים. הנשים, קונה להן בגדים ותכשיטים כפי ממונו וכו' עכ"ל.
נשים רבות אינן מקפידות ומוותרות על מתנתן. חלקן מדי טרודות בהכנה לחג ואין להן זמן להסתובב ולבחור בגד חדש, וחלקן מודעות למצב הכספי של המשפחה ורוצות לחסוך. ואכן, ראיתי מעירים שיש כמה סיבות שמחמתן לא כדאי לבעל לוותר ולהזניח את חיובו לדאוג שהאשה תקנה בגד או תכשיט חדש לחג: ראשית, כתבו האחרונים שלא מועילה בזה מחילת האשה, כיון שאין זה דין ממוני, אלא פרט במצות שמחת החג, וגם אם האשה מחלה, סוף סוף חסר לה – וממילא גם לבעלה – במצות שמחת החג כראוי. כמו כן, כיון שהתורה הגדירה חיוב זה, והוא מצות עשה מדאורייתא, ההשפעה שלו אכן חשובה, ומשפיעה על הרבדים החבויים שבאשה בכך שהיא באמת מאושרת מהבגד החדש בחג, ולכן חבל לוותר על זה, ושווה להשקיע עבור מעלה זו, למרות הרצון לחסוך וחוסר הזמן במהלך ההכנות. לכן, כל אחד צריך למצוא דרכים חכמות כדי לגרום לכך שאשתו תמצא את הדרך לרכוש בגד או תכשיט חדש לחג, והחכם עיניו בראשו.
מעבר לגדר המצוה של עשיית פעולות המביאות לידי שמחה, אם זוכה האדם להגיע למצב נפשי בו הוא שמח וטוב לב בחג במשך כל היום, הרי הוא מקיים גדר נוסף בקיום המצוה, ואשרי מי שזוכה להגיע לכך.
כל הדברים שנאמרו כאן יש בהם לימוד זכות על כל אלה שלא מצליחים לשמוח כראוי בחג. עיקר המצוה הוא לעשות השתדלות, ולא תמיד ההצלחה בידינו. במיוחד כיון שחג הסוכות הוא אינטנסיבי, המשפחה כולה נמצאת בו בתנאי 'גלות', ויש בו נסיונות לא פשוטים. וכבר כתב הגר"א (משלי י"ד י"ג, "אחרית שמחה תוגה") "שאין לאדם בעולם הזה שום שמחה בעולם", והוא מביא דוגמה מכך שהשמחה הגדולה ביותר שיש היא שמחת האב בבניו, ובכל זאת: צער גידול בנים קשה מכולם (וכן מבואר הרעיון הזה בשיחות הר"ן סי' ש"ח). עבורנו, בעלי התשובה, חיוב השמחה בחג לעתים קשה יותר מפני שלפעמים מרגישים אז יותר את החסרון במשפחה המורחבת, בשייכות הקהילתית או במסורת רגועה של חוויות משפחתיות.
אבל כיון שגם אנחנו מצווים כמו כל עם ישראל לשמוח בחג, כדאי להביא כאן יסוד חשוב מדברי הגר"א מוילנא (שיום פטירתו חל בחול המועד סוכות), דברים מופלאים ומרוממים שיכולים להאיר באור שונה את עבודת ימי החג, ואת חיוב השמחה לפתיחת הלב גם בשאר ימות השנה. תודה לידידי הרב עופר גיסין שמצא את המציאה, והראה לי (בין הילולת רבי נחמן מברסלב בי"ח תשרי להילולת הגר"א בי"ט תשרי) את הדברים הכי "חסידיים" בעולם שנאמרו בשם הגאון מוילנא, ונדפסו בספר מכתב מאליהו. יש בדברים חיזוק גדול להראות ולהמחיש איך כל המנהגים של ישראל – יהיו על פי איזה שיטה שתהיה – כולם מובילים לתכלית אחת של תורה ועבודת ה' יתברך, ויש בזה גם הדגש מיוחד לעבודתנו כבעלי תשובה.
הרב אליהו אליעזר דסלר (בספרו מכתב מאליהו, חלק ה' עמ' 11) כותב:
"מו"ר רבי צבי הירש ברוידא (חתנו של הסבא מקלם ורבם של כל גדולי המשגיחים בדור האחרון) אמר בשם הגר"א ז"ל, שכשם שאי אפשר לזרוע שדה אלא אם כן נחרשה מקודם, כך טמטום הלב מעכב לפני זריעת הרגשת הרוחניות אל הלב. אך כשיחרוש את הקליפה הקשה ואחר כך יזרע את הרוחניות אל תוך ליבו, יוציא פרי רב. ומהי החרישה? התרגשות גדולה – שיכולה לבוא או מייסורים או משמחה. שניהם פותחים את הלב, כי כאשר האדם בהתפעלות חזקה – ליבו פתוח. ואז, ראוי שיאמר לעצמו: "שדה ליבך חרושה לפניך. מהר וזרע אותה!".
וגם אם מקור השמחה הוא גשמי, מכל מקום הרי הלב מתפעל ומתרגש על ידי זה והטמטום נבקע. וזהו שאמר הכתוב: "חג הסוכות תעשה לך – באספך". השתמש בשמחתך הגשמית (על היבול מגורנך ומיקבך) להגיע אל הרוחניות, ואז תתהפך גם שמחתך לשמחה רוחנית. ואז תהיה שמחתו שלמה, כי ישמח השמחה הגדולה על אשר זכה להפוך את הרע שבלבו לטוב, ואת החושך של "וכחשתי" לאור גדול של אמונה וביטול ה"יש" הגשמי.
ובזה נבין את מנהג החסידים להרבות בשמחה, אפילו חיצוניות – על ידי משקה וכדומה – ולעסוק בשעת מעשה בדברי תורה ועבודה ואהבת הבריות. כי השמחה הזו, אם גם חיצונית היא, פותחת את הלב, כנ"ל. מה נפלא הוא אשר כל המנהגים של ישראל – יהיה על פי איזה שיטה שתהיה – כולם מובילים לתכלית אחת של תורה ועבודת ה' יתברך".
עכ"ל המכתב מאליהו.
ובספרים הקדושים מובא שגם אם מרגיש שקשה לו, שיעשה עצמו כאילו הוא שמח, ואז על ידי זה יזכה שהשמחה באמת תתיישב בלבו (שיחות הר"ן ע"ד), שאחרי הפעולות – נמשכין הלבבות (חינוך מצוה ט"ז), ואם יכול לפני המצוה לפנות רגע, להחיות את עצמו בכל מה שאפשר, ולחפש ולמצוא בעצמו איזה נקודה טובה כדי לזכות בשמחה (שם, סוף סי' ע"ה).
מסקנת הדברים, על דרך העבודה, שטוב וראוי להרבות במעשים שיביאו את השמחה, ואמנם זה לא קל, במיוחד כשכל המשפחה מצטופפת ביחד בסוכה, אבל אם נגדיר את זה כמטרה, ונתייחס לזה ברצינות הראויה, ייקל עלינו למצוא רעיונות יצירתיים לחוויות משמחות, שיפתחו את הלב. זה ודאי עדיף פי כמה על הדרך השניה שהגר"א ציין שמועילה לפתיחת הלב (ייסורים…).
ולנו, בעלי התשובה, יש בזה לימוד גדול במיוחד, לנסות להתרחק מהמקומות בהם העבודה טכנית ויבשה, שהרי אין לנו מסורת או מנהג אבות שמקבע אותנו אל אלה המקומות, ולנסות לחפש ולייקר את המקומות בהם השמחה פורצת ומלבלבת, ויש שם התרגשות גדולה (כדברי הגר"א) שזו הדרך לבקוע את טמטום הלב ומעבר לסולם עבודה של השבת הרוחניות אל הלב.
מתברר שההתלהבות והעומק שחווים בעלי תשובה בתחילת עבודת השם שלהם באה כנראה מההתרגשות הגדולה של ההתחלה, וממילא הדרך לשחזר ולהשיב את החיות וההתלהבות היא לחפש התרגשויות גדולות חדשות שיחרשו את הלב כדי שיהיה ניתן לזרוע בו.
יעזרנו ה', במיוחד בימים אלה שבהם יש מצות עשה מן התורה לשמוח, שנמצא את הדרכים הראויות והנכונות לשמוח כראוי!
חג שמח!
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.