התפקיד ההיסטורי המאחד של בעלי התשובה

 

113

"אתם בעלי תשובה צעירים שלא מבינים כלום. ככל שתקבלו מאיתנו יותר, ככל שתתבטלו אלינו יותר, נלמד אתכם איך יהודי אמור לעבוד את בוראו". בקרב הרבה מן המשפחות היקרות שזוכות לקרב בעלי תשובה בתחילת דרכם, התפתחה גישה זו. לא תמיד היא מוגדרת בכזו בהירות ונחרצות, אך זו הנחת היסוד. וגם אם עוטפים אותה בעטיפה מכבדת, כאשר זו הגישה, זו ההרגשה שמתקבלת אצל בעלי התשובה.

הגישה הזו נשענת על דברי המשנה הראשונה במסכת אבות: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה וכו'" וכך המשיכה התורה לעבור מדור לדור, כמו במרוץ שליחים שכל דור מקבל ומעביר לדור הבא, עד שהגיעה לרב שהחזיר אותך בתשובה, ובעצם ככל שתתבטל אליו ותקבל ממנו – כך תתקרב יותר לבורא העולם.

בחינה יותר מעמיקה מגלה שלא ממש כך פני הדברים. העברת התורה היתה מאד דינמית, מתפתחת ומשתנה בהתאם לנסיבות. לכל דור יש את התפקיד המיוחד שלו בגילוי האלוקי: בתקופת הנבואה עיקר ההתקשרות לבורא היתה על ידי נבואה, כמו שמבואר בעיקרי האמונה של הרמב"ם, שכך היא דרך ההתקשרות של התורה, שהקב"ה מנבא בני אדם. אחרי חורבן בית המקדש, ניטלה הנבואה, אבל בחסד ה' הוא ממשיך לתקשר איתנו ולתת לנו את התורה, על ידי כך שהנבואה ניטלה מן הנביאים וניתנה לחכמים (בבא בתרא י"ב א'), שזו צורת גילוי חדשה של תורה שבעל פה. בשלב הראשון לא היו מחלוקות (עד ימי יוסי בן יועזר), ואחר כך התורה עברה והתבררה דרך מחלוקות מהותיות שדרכן התברר הרצון האלוקי.

אחר כך, התורה המשיכה להתגלות בכל דור דרך מחלוקות וגישות שונות. עולם ההלכה מלא בחכמים שכל אחד פסק בנחרצות באופן מסוים, כמו לדוגמא הרמב"ם והחולקים עליו, ועד היום, שכל נושא פסיקת ההלכה תלוי בכללי פסיקה והכרעה.

כשתורת הפנימיות הגיע לעולם, גם בזה היו מחלוקות עמוקות (לדוגמא, ראה באגרות הרמח"ל שם יש לשונות קשים מאד של המתנגדים לו), וגם בהמשך היו מחלוקות בין החסידים והמתנגדים, וכו'. תנועת המוסר הולידה זרמים ותתי זרמים, נוברדוק, חברון וסלובודקא, ולפעמים אפילו בתוך אותה ישיבה היו חילוקים תהומיים. וכך בכל מקום שמסתכלים, רואים שהצדיקים והגדולים לא חיו במהלך של חיקוי מנותק מהנפש, אלא כל דור, כל זרם, כל צדיק, ניסה לחיות את התורה, במהלך אישי של מסירות נפש, כל אחד לפי כוחות נפשו, ומכאן נתגלו חילוקים בין תפיסות שונות, ודרך כל אותם דעות ותפיסות התגלה והתברר הגילוי האלוקי שהתחדש בכל דור.

מהן המילים האחרונות בתורה? אין ספק שבחירת המילים לחיתום התורה באה ללמדנו יסוד חשוב ונורא. למרבה הפלא, הפסוק האחרון מתאר דוקא את שבירת לוחות הברית (ראה רש"י האחרון על התורה), ויש להבין מדוע זכה ארוע מצער זה שהוא יוזכר בפסוק האחרון של תורתנו הקדושה? וראיתי מתרצים, שאין זה אירוע צדדי או שולי, אלא יסוד גדול בדרך העברת התורה. כדי שהתורה תעבור לדור הבא היא צריכה לעבור איזה שינוי, לא מצד עצמה ח"ו, אלא מצד המקבל (ראה מהר"ל, תפארת ישראל פרק ל"ה שהלוחות הראשונות לא היו ראויות לפי העולם הזה, ודוקא הלוחות השניות שהן מעשה משה ראויות למדרגת העולם הזה, וכן כתב גם הגר"א בספרא דצניעותא פ"א), וכל דור ודור מוסיף את הייחודיות שלו, את ההבנה שלו, את השורש שלו בגילוי האלוקי.

לא ננסה להתיימר לבאר את תפקיד הדור שלנו, אבל גם הצצה שטחית אל אלפי ורבבות בעלי התשובה, שעושים מהפך של ממש במבנה החברתי – והתפיסתי שבעם ישראל, נותנת פתח להבין שלנו, בעלי התשובה, יש תפקיד מהותי מאד בדורנו. וכיון שהתפקיד של כל דור לא להיות רק מכונת צילום משוכללת שממשיכה להעביר טקסט מבלי להוסיף לו את הנופך שלו. אם כך היה עושה הרמח"ל, לא היינו זוכים למסילת ישרים. אם כך היה עושה הרמב"ם, לא היינו זוכים ליד החזקה ולספר המצוות (ושאר ספריו), ואם גם אנו נבטל את עצמיותנו ומיוחדותינו, לא נקיים בזה את עיקר התפקיד הייחודי שלשמו באנו לעולם.

בגמרא (סנהדרין ל"ז א') נאמר שכל אחד ואחד חייב לומר: "בשבילי נברא העולם", וכתב על זה הרב וולבה (עלי שור, עמ' קס"ח) וז"ל: זוהי חווית חד פעמיותו של האדם, שלא היה כמותו ולא יהיה כמותו עד סוף כל הדורות. אני, עם המיזוג המיוחד של כוחותי, בן לאותם אבות, נולד באותה תקופה ובאותה סביבה – בודאי עבודה מיוחדת מוטלת עלי, חלק מיוחד לי בתורה, וכל הבריאה מחכה לי שאתקן את המוטל עלי, כי את עבודתי לא אוכל להחליף עם שום אדם אחר בעולם! עכ"ל.

הדרך להגיע לזה היא מאד אישית. קשה לכתוב או לתאר, כי כל חיקוי בהכרח יהיה חיצוני ולא ישיג את המטרה. דבר אחד בטוח. יש לנו תפקיד ייחודי בהיסטוריה.

אנחנו חיים בתוך עולם של פירוד, של מחלוקות ושל חצרות וזרמים, שבו כל אחד בטוח שלו ולרב שלו יש את הנוסחא הנכונה והרצויה לעבודת השם, והאחרים טועים ומטעים. אין לי כונות לנסות לנתח מאיפה מגיע היצר הזה לשלול בצורה כזו את האחר, אבל עינינו רואות וכואבות את חילול ה' הנורא שבמחלוקות הקשות שבכל מקום.

לנו, בעלי התשובה, יש סיכוי לתקן את זה. אנחנו לא חזרנו בתשובה בשביל חברה מסויימת. בעוד שרבים הם האנשים שהמחייבים החברתיים הם אלה שמחזיקים אותם במערכת הדתית, אנחנו פה בשביל הקב"ה, למענו, ורק למענו, וכיון שכן, תפקידנו פה להרבות אחדות. לראות מעבר להשתייכות החברתית. אינני מזלזל בחשיבות לחיות בקהילה תומכת. זה ממלא הרבה תפקידים בחייו של יהודי, הרבה מעבר לסיפוק שירותי דת (מקוה, בית כנסת, מוסדות חינוך וסופרמרקט כשר), אבל צריך להיזהר שלא להתחיל להגדיר את האחר, רק על פי המסכה החיצונית של ההשתייכות המגזרית שלו, וממילא לפסול אותו. צריך לזכור שהחסידה היא עוף טמא, כיון שהיא עושה חסד רק עם חברותיה (חידושי הרי"ם פרשת שמיני על פי מסכת חולין דף ס"ג.). זה יצר רע שלא קשור אלינו! אצלנו, אנ"ש לא אמורים להצטמצם במגזר המסויים, אלא כל בני אברהם, יצחק ויעקב.

הרבה יותר קל להצליח בזה למי שמערכות חייו יציבות יחסית, והוא הגיע לרמה סבירה של שלום בית, סיפוק ונחת, פרנסה וכבוד מינימלי. אדם כזה יש לו כלים יותר טובים לא להתפתות לפסול את האחר אלא לראות כל יהודי, מעבר למגזר, ולקבל, להכיל, לאהוב אותו באמת.

יעזרנו ה', שנצליח.

 

[קרא עוד כתבות]

אודות דן טיומקין

הרב דן טיומקין - גדל ברעננה. חזר בתשובה לקראת סוף השירות הצבאי בחיל האוויר. למד שש שנים בישיבת סלבודקה בבני ברק. כתב את ספרי ההדרכה "במקום שבעלי תשובה עומדים" (הוצאת פלדהיים), חלק א' וחלק ב', ואת הספר "בוסר המלאכים" על חינוך. ספריו זכו להסכמת גדולי תורה מכל החוגים. ממייסדי ומנהלי ארגון "מענה", להדרכה וסיוע לבעלי תשובה.